"הנורא ביותר הוא לא המוות, אלא לייחל אליו ולא לקבל אותו"
(סופוקלס)


החיים מסריחים. אני לא היחיד שחושב ככה, הרבה יודעים את זה.
ההבדל הוא שרוב בני האדם מקבלים את זה כעובדה ומוכנים להמשיך
את הסבל הזה ואילו אני נוקט גישה אסרטיבית יותר ומעדיף לשים
סוף לעניין הזה כמה שיותר מהר. אחרי שאשתי עזבה אותי ולקחה את
הילדים, וההוצאה-לאור לא הסכימה לקבל יותר ספרים שכתבתי בטענה
שבספרות ילדים אין צורך באיזכורים לשיטות התאבדות, מצאתי את
עצמי במצב בו אין יותר נקודות אור בחיי וכמו-כן אין שום סיבה
הגיונית, ולו הקטנה ביותר, להמשיך לחיות. הפיתרון למצב הזה הוא
לכאורה פשוט ביותר, אבל העניין הוא שאחרי מותי אני לא רוצה
להזכר כטמבל אחד שהתאבד, לכן החלטתי לגרום למוות שלי בצורה
איטית ומחושבת שרצופה סבל ולכן היא גם אמינה ביותר.

התכנית הייתה פשוטה, מאחר שפרנסה בכתיבה כבר לא יכולתי להשיג
החלטתי להיות מטפס אנטנות, מקצוע שעקב מחסור באנשים שמעוניינים
לבלות שעות רבות כל-כך בקרינה כזו חזקה אפשר למצוא בו עבודה
בקלות. במסגרת עבודתי חיפשתי את האנטנות בעלות רמות הקרינה
הגבוהות ביותר ושם ביליתי שעות לא מבוטלת גם מחוץ למסגרת זמן
העבודה הדרוש. בקצב כזה של 16 שעות כל יום בקרינה הכי גבוהה
שאפשר, שיערתי שתוך מקסימום שנה אחלה בסרטן שיהיה קטלני מספיק
בשביל לגמור אותי ולא אצטרך להחשב כאחד שהתאבד. אמנם בעיקוב,
אבל תחזיתי התגשמה, אחרי שנתיים שבהם כל שבוע הלכתי לבדיקה,
התברר שאכן יש לי סרטן. אבל היה חור בתכנית, הסרטן בו חליתי לא
היה קטלני למרות השלכותיו הכואבות. חליתי בסרטן האשכים. כעבור
חצי שנה הייתי בריא לגמרי פחות שני אשכים. כאילו מישהו דאג
שאני לא אמות. כשלון התכנית שלי רק החריף את התסכול. יום אחרי
שנרפאתי חזרתי לעבודה שלי, דבר שהפליא מאד את המעסיקים,
וטיפסתי על האנטנה הכי גבוהה. חתכתי את כבל הבטיחות במקום
להוריד אותו ממני, כדי שיחשבו שהוא נקרע, וקפצתי. גם הפעם היה
חור בתכנית, כשכל מיני אנטנות קטנות בדרך בלמו לי את הנפילה.
כאילו אלוהים ניתב לי את הדרך בדיוק לאנטנות, כאילו שאלוהים
מגן עליי. ריסקתי את הרגליים שלי לגמרי, מאותו יום לא הייתי
יכול יותר לטפס על אנטנות, או ללכת. כשסיפרתי לאדם דתי אחד את
הסיפור שלי הוא אמר שכנראה אלוהים לא רוצה שאני אמות ושלא כדאי
לי להתגרות בו, אני ביטלתי את הטענה הזאת והחלטתי שאם אני רוצה
למות שום דבר לא ימנע ממני.

למרות היותי מוגבל וצמוד לכיסא גלגלים, יש בפני אפשרויות רבות
לשים קץ לחיי. אחרי דרך ממושכת ובעייתית לנכה כמוני, הגעתי
לשוליים של הכביש הסואן ביותר במדינת ישראל: נתיבי איילון. בלי
לחשוב יותר מידי דחפתי את גלגלי הכיסא שלי והתחלתי לחצות את
הכביש לרוחב כשראיתי מכוניות מתקרבות. המכוניות סטו מהדרך
ועקפו אותי אבל לא ויתרתי, חציתי שוב לצד השני, ושוב ושוב, וכל
פעם המכוניות סטו ולא פגעו בי. אלוהים בלי שום סיבה מוסברת
משגיח עליי מלמעלה. החלטתי שזהו זה. יש גם גבול למה שאלוהים
יכול לעשות. חזרתי הבייתה, לקחתי את האקדח שיש לי מזה שנים
וכיוונית לעצמי לפרצוף, לא מעניין אותי מה יחשבו. יריתי לעצמי
כדור לתוך הפנים תוך כדי שאני מלגלג על אלוהים והיכולות שלו.
אחרי שלושה חודשים התעוררתי מהתרדמת. כל הפרצוף שלי נמחק,
הייתי עיוור ואילם. רק לשמוע הייתי מסוגל, וכל ששמעתי היו
דיבורים של רב שהסביר לי עד כמה אלוהים אוהב אותי ואיך הוא שמר
עליי.

ועכשיו אני מבין שטוב לחיות, עכשיו אני מבין כמה אלוהים עזר
לי, שהחיים יפים למרות שאני עיוור, אילם, נכה, חסר פרצוף וללא
אשכים. אני עכשיו סוגד לו ומעריך אותו. יש לי מזל גדול שיש
עליי כזאת השגחה אלוהית. הייתי מנשק עכשיו מזוזה אם הייתי יכול
לקום.

או אם היו לי שפתיים.