השמיים הכחולים נהפכים אט-אט לאדומים, בשעת הערביים הנעימה
הזו. השמש כבר חצוייה על-ידי העננים הרחוקים והיפים ונוזלת לה
לאיטה אל מתחתיהם, מותירה את השמיים להיראות כמו דימום מאף של
מישהו.
צלחת חולפת מימין לראשו של עזרא, שעסוק באותו רגע נתון בחיכוך
כפות רגליו, שהן של איש קשה-יום שסוף-סוף מקבל קצת שקט של סוף
שבוע, ברצפת העץ המלא של המרפסת. הים יפה מאוד היום, ועזרא
מרגיש שכל הרוגז והרטינות שלו מתנקזים לאותו ים יפה. עוד צלחת
עוברת ליד ראשו, הפעם סוחפת איתה וילון.
ברוריה רצה לתוך שדה ראייתו, מפריעה לו להביט ברגעים האחרונים
של השקיעה והראשונים של הלילה. ראשה ניצב בדיוק מול השמש,
ונראה לו שהיא מרוגזת מעט. העננים האדומים מסביבה מאדימים עוד
יותר, כאילו סופחים את צבע העצבים שלה.
"עזרא!" היא קוראת בקול, מעירה את עזרא מהטוב שהיה שקוע בו.
"עזרא! אתה לא מקשיב לי?"
"בטח שאני מקשיב לך, חמדתי,"
"אז למה אתה לא עונה?"
עזרא מותח את חצי גופו העליון לצד ימין של נדנדת-החצר שלו,
חצי-נשכב עליה, בכדי להצליח להשיג עוד שביב אחרון מהשקיעה. הוא
אוהב כשהשמש נעלמת לגמרי, ואז בבת-אחת כל השמיים מאבדים את
צבעם בדרגה אחת פחות. אלו הדמדומים העוטפים אותו בזמן האחרון.
"עניתי כבר, לא?"
ברוריה שבה להסתיר לו, והפעם נראה שהוא כבר מחליט להפסיק
לנסות. עזרא מתיישר ושואל "מה עשיתי?"
האישה הקטנה, לובשת סינר לבן על שמלת-שבת בצבע תכלת, שיערה
אסוף לאחור בעזרת קליפס בצורת יונה, קופצת במקום וצועקת "יא
חתיכת אדיוט! איך אתה מעז?!"
בידה הימנית, שם עזרא לב, מחזיקה מערוך מכוסה בשכבה דקה של קמח
ועליו כמה חתיכות קטנות של בצק. האישה מכינה ארוחת שבת לילדים
שיבואו, חשב עזרא. הוי, כל-כך נעים הערב הזה.
"מה הבעיה, ציפור שלי?" שואל עזרא שוב, בעוד עיניו עצומות ועל
פיו חיוך קטן של רוגע רגעי.
ברוריה נועצת בו עיניים זועמות ואז נראה שנשברת ומתחילה
לבכות.
עזרא נשאר על הנדנדה הנעימה שלו. בכי של אישה מוציא ממנה
לחצים. היא כנראה מפחדת ממחר, כשיבואו כל הילדים ויתנו להם
נשיקות וחיבוקים ויביאו את הנכדים הקטנים.
"היה כד של מיץ כתום במקרר, נכון?" שואלת ברוריה בקול רועד.
"כן, היה. המיץ היה טעים מאוד. הוא לא היה למחר, במקרה. נכון
ציפור שלי?"
האישה נופלת על ברכיה ונצמדת לברכיו של עזרא. הוא רוכן קדימה
ומלטף את ראשה.
"אני מצטער, חמדתי. לא ידעתי שהכל למחר. דבר ראשון בבוקר אני
אכין לימונדה כמו שכל המשפחה אוהבת!"
עזרא קם באחת, שם ידיו על מותניו ונושם את אויר הערב הנהדר.
ריח הים מתערבב בריח אורנים הניצבים מאחורי הבית, בשדרה ליד
הכביש.
ברוריה עדיין צמודה לרגליו של עזרא. היא ממשיכה לבכות והוא
ממשיך להריח את הערב.
לפתע היא קמה, בכבדות של אישה מבוגרת כמו שהיא, מיישרת את
השמלה שלה וסוטרת לו.
"כלב שכמותך! זה לא היה אמור לקרות ככה!"
אפו של עזרא מתחיל לדמם והוא מרגיש שבטנו מתהפכת. "אני לא
מרגיש טוב. נראה לי שתפסתי איזה וירוס," הוא אומר.
"עכשיו אני אצטרך להסביר למשטרה למה השקתי את בעלי בקנקן שלם
של מיץ מנגו מהול ברעל עכברים. מה אני אגיד להם? שהתכוונתי
להרעיל את כל המשפחה?"
עזרא מרגיש את בטנו מנסה להידבק לגבו. הוא מוציא את האקדח שלו
ויורה באישה הרעשנית כל-כך שני כדורים. אחד עובר דרך הכתף
השמאלית שלה, מפזר שביבי בד לכל עבר והכדור השני נורה לה בדיוק
לאמצע הבטן. עזרא מרגיש מרוצה כשהוא מבין שחמש-עשרה השנים בהן
התנדב למשמר האזרחי סוף-סוף משתלמות להן. ברוריה נוחתת על רצפת
העץ המלא והחום, מטילה צל על החלון בעודה נופלת אפיים ארצה.
שלולית של דם נוזלת מתחתיה לכיוון המדרגות המובילות לחצר
שצמודה למרפסת. עזרא תופס את בטנו בחיוך אחרון, ממלא את נחיריו
שוב בריח הים והאורנים ונופל גם הוא לרצפה.

כן, אלו הדמדומים העוטפים אותו בזמן האחרון.