ורק את הכל כך מיוחדת,
הכל כך בודדה,
את ששום דבר מסעיר לא קורה בחיים שלך,
שהכול קשה לה,
ומהכול היא כבר מיואשת,
רק את עוד יושבת פה ובוכה,
שונאת שבאים ושואלים מה קרה לך
ולמה את בוכה,
אז את הולכת לצד,
איפה שלא יראו אותך,
ורק רוצה לבכות,
איך את תמיד עצובה,
איך את תמיד יודעת להיות עצובה ברגעים השמחים,
איך לעזאזל?
ואת חושבת שאחרי שתבכי קצת וכל הדמעות של היום ייגמרו,
אז אולי תרגישי יותר טוב,
אולי אז תתחילי לצחוק,
וכבר לא יהיה עצוב,
בינתיים את בוכה,
זה תקופה של בכי עכשיו,
אל תפחדי,
צריך לתת לזה לעבור,
ואז יבואו לך דברים טובים,
צריך רק להאמין,
רק שזה לא בדיוק הצד החזק שלך,
אמונות למיניהן,
בעיקר לא כשזה נוגע אלייך,
מאמינה לך באבנים,
לא בעצמך,
גם אבנים זה משהו,
לא נורא,
עד שהכול ייגמר,
עד שהתקופה של בכי תעבור,
ואז תבוא תקופה של צחוק,
תאמיני באבנים,
אמא שלי תמיד אומרת שכשבוכים זה מוציא רעלים מהגוף,
ובגלל זה זה טוב,
אז עכשיו,
כשאת בוכה כל הזמן,
זה מפנה מקום לתקופה של צחוק