אתם יודעים, מה שמצחיק בכל העניין,זה שביומולדת האמיתית שלי
כולם התעלמו ממני, כרגיל. זה לא שנפגעתי או משהו, זה לא
שציפיתי שמישהו יעשה משהו מיוחד כי יש לי יומולדת. אני מודע
למצב החברתי שלי, והמצב הזה הוא מצב שבו אין לי חברים. פה ושם
יש איזה כמה שאני מדבר איתם בין שיעור לשיעור, אבל חברים ממש,
כאלה שנפגשים איתם אחרי הצהריים ומדברים איתם על כל הנושאים
בעולם אין לי. להגיד שאני לא רוצה חברים? זה יהיה שקר. אני
רוצה חברים, רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל מה לעשות? יש
אנשים עם חברים ויש אנשים בלי. אני אחד מהקבוצה השנייה.
כפי שכבר אמרתי, כשהיומולדת שלי הגיעה, ב-19 לפברואר, לא
ציפיתי לכלום. הגעתי לבית ספר ליום לימודים רגיל, וכזה גם היה.
עוד יום שמסרב לעבור, עוד יום של ניכור חברתי. אתם יודעים מה
הכי מצחיק אותי? בחיים שלי, כשאין עם מי להיות, ההפסקות עוברות
יותר לאט מהשיעורים.
היומולדלת שלי עברה, כמו ששאר הימים עוברים. אמא ואבא הכינו
ארוחת ערב גדולה, ואפילו אורי בא במיוחד מהקיבוץ בשביל לאכול
איתנו, למרות שהוא בריב ענקי עם אבא וכבר לא דיבר איתו המון
זמן. דוד זלמן התקשר מיד-מרדכי ואיחל לי יומולדת שמח. כמו תמיד
הוא שאל אותי מה שלומי, ואיך אני בבית ספר ועם חברים, ואני,
כרגיל, שיקרתי לו ואמרתי שיש לי מלא חברים ושהציונים שלי
בשמיים ושהכל טוב ויפה.
אחרי ארוחת הערב אורי חזר לקיבוץ עם הפייסטה הישנה שלו, אמא
ואבא הלכו לישון ואני הלכתי לראות 'תיקים באפילה'.
אחרי עשרה חודשים בדיוק, ב-19 לדצמבר קמתי בבוקר כרגיל והלכתי
לבית ספר. הלכתי לשיעור מתמטיקה, השיעור הראשון באותו יום,
והתכוננתי נפשית לשיעור משעמם, כרגיל. ואז גלית, הילדה היפה
שיושבת מאחוריי פנתה אליי ושאלה אותי אם זה לא היומולדת שלי
היום. שאלתי אותה למה היא חושבת ככה, והיא הצביעה על הלוח
בריסטול בקצה הכיתה שבו כתובים כל ימי ההולדת. היה כתוב שם:
"דרור זאבי - 19.12". מישהו הוסיף את הספרה אחת לפני השתיים,
ופברואר הפך לדצמבר. התכוננתי להגיד לה שזאת סתם טעות, אבל היא
חייכה חיוך כזה, שאחריו נאלצתי לשקר לה: "כן... זאת היומולדת
שלי." זה לא שלא ראיתי את גלית מחייכת ככה אף פעם, ממש לא, זה
פשוט שזאת היתה הפעם הראשונה שגלית --- שמישהי כלשהי, חייכה
אליי.
בשיעור השני גלית הביאה לי כתובת 'מזל טוב' צבעונית כתובה על
דף קרוע שנתלש ממחברת. כשהיא נתנה לי את זה חייכתי אליה, והיא
חייכה בחזרה. בשיעור השלישי כל הכיתה קטעה את השיעור באמצע
וכולם התחילו לשיר לי יומולדת שמח, כשמורה מחכה בקוצר סבלנות
שהשיר יסתיים והיא תוכל להמשיך ללמד. כולם נתנו לי כאפות כאלה
של חברים, וצחקו איתי והיו נורא נחמדים. בסוף היום גלית נתנה
לי אפילו נשיקה על הלחי.
אחרי יום אחד באתי לבית ספר בחיוך. לא יכולתי לחכות לעוד יום
מלא חיוכים וכאפות של חברים. אבל כשנכנסתי לכיתה אף אחד לא
התרגש במיוחד. ניסיתי לתת כאפה כזאת לערן, אבל הוא רק התרחק
ממני ואמר לי לעזוב אותו בשקט. באמצע שיעור מתמטיקה פניתי לדבר
עם גלית, והיא רק אמרה לי בקול חסר סבלנות שאני אסתום כי אני
מפריע לה לשמוע.
פתחתי את התיק והוצאתי ממנו את הדף עם הכתובת "מזל טוב".
הסתכלתי על גלית, כל כך יפה מאחורה, ודמעה נוצרה לי בזווית של
העין. קרעתי את הדף, וזרקתי את הקרעים מהחלון. ראיתי אותם
מתנופפים לרוח, נופלים באיטיות מחרידה, וחשבתי רק על המצב רוח
שלי, שנפל כמו משקולת 7 טון עמוק עמוק אל תוך האדמה. |