היא עמדה ברחבת הלוויות בבית הקברות, מסתכלת במבט מבולבל והמום
על האנשים המרוכזים שם. רבים מהם היא לא הכירה כלל, אחרים אותם
לא ראתה זה זמן רב ניגשו אליה, והשאר בני משפחתה הקרובים,
שאותם חיבקה בעוז מנסה לתת ולקבל אהבה, וכוח. היא איתרה את
אחותו, בת דודתה, שהיתה זו פגישתן הראשונה מזה מספר שנים,
וניגשה אליה. היא הרהרה במפגש הזה מהרגע בו נודע לה על האסון,
ותהתה מה תעשה, מה תגיד, וכיצד ראוי לנהוג בילדה המבוגרת ממנה
בפחות משנה, שרק אתמול איבדה את אחיה. לשניה היא התלבטה מה
לומר, אך לאחר מכן היא פשוט ניגשה וחיבקה אותה, מנסה להעביר לה
בשתיקה את גודל הכאב, וההזדהות שחשה, שאיש לא הצליח לבטא
במילים.  לאחר מכן היא ניגשה אל דודה, שעמד בפנים שבורים ומוכי
יגון, ואל דודתה, שיצאו מהחדר בו התיחדו עם בנם בפעם האחרונה.
כשראתה אז את דודתה, על סף התמוטטות, וכואבת כל כך, נעלמה כל
תחושה של טינה או כעס שהיתה לה כלפיה, אחרי כל השנים בהם
האשימה אותה בקרע שיצרה במשפחה. היא פשוט לא יכלה לכעוס על
האשה הזאת, שנראתה סובלת כל כך.
כעבור מספר דקות הכריז הכרוז בבית הקברות את שמו של בן דודה,
וההלויה יצאה לדרך. באותו רגע החלו לזלוג מעיניה הדמעות, מהן
הצליחה להמנע עד אותו רגע. היא צעדה בשתיקה, מחבקת את אביה
כשהדמעות מכסות את פניה ומטשטשות את דרכה.  הם הגיעו לקבר,
והיא שמעה באפטיות את דברי הרב. בעודה תוהה איך גם ברגעים כאלה
מישהו עוד מסוגל לדבר על אלוהים.
לאחר מכן נסעה עם הוריה לבית המשפחה. היא הסתובבה בין המוני
המנחמים שם, בעיקר ליד בת דודתה, מקשיבה לשיחות. באותו יום
למדה להכיר את בן דודה, כמו שמעולם לא נתנה לה ההזדמנות בעודו
חי. היא למדה על גאון ההי-טק הצעיר במשרד, על הילד הרגיש שבנה
אתר למען הפליטים בקוסובו, ולזכר יצחק רבין, ועל יו"ר מועצת
התלמידים שניהל את כל ביה"ס. על החבר, ועל האח. על שחקן
הכדורגל בקבוצת הילדים של מכבי ת"א, והפעיל בצופי ים. היא ראתה
תמונות של נער מחייך מחזיק בלונים במסיבת היומולדת של אחותו,
בסך הכל יומים קודם לכן. יומיים! בחור צעיר מתלהב מהג'יפ החדש
שקנה. נער עם שיער ארוך שכולו עשוי בצמות, השרוע במהופך על
הספה, או מוקף בחברים בטיול השנתי לאילת. ועוד תמונות, ועוד
שיחות, ועוד אנשים....
ומעל להכל התנוססה השאלה לגביה תהו כולם, ואיש לא מצא את
התשובה - למה? מה גרם לבחור הנהדר, הכשרוני, המדהים הזה לעשות
את מה שעשה? מה גרם לצעיר כזה לקחת ביום אחד גורלי את חייו?
והיא ניסתה להבין, וניסתה למצוא את התשובה, ופשוט לא היתה
מסוגלת. היא כל כך רצתה לדבר איתו פעם אחת. להכיר אותו, לדעת
מיהו, להבין את הבן אדם שהיה, ולדעת מה גרם לו להחליט מה
שהחליט, ולעשות מה שעשה.
מאוחר בלילה, הם נסעו הביתה כדי לנסות לישון במשך כמה שעות,
ולחזור למחרת. היא נכנסה לחדרה, סגרה אחריה את הדלת, והתחילה
לבכות על הבן דוד שלא הכירה, ועל הבן אדם המדהים שהיה, ושעתה
גם לעולם לא תזכה להכיר.