אני חייבת לברוח .
אני חייבת להעלם , להפסיק להתקיים .
אני חייבת להפסיק להתמכר לעצבנות ,
חייבת לשכוח מה זה תוקפנות .
אני מוכרחה לשכוח מהכל ,
להפסיק לגדול .
אני חייבת להשתחרר מהכבלים , מהחוטים , לצאת מקרקס הבובות ,
לצאת מקרון ההצגות .
לקרוע את החוטים ,
להפסיק להתבלבל בין הדרכים .
לברוח מכל האנשים ,
להתחבאות להסתוות , לא לראות דמויות ,
להפסיק לעשות את כל ההצגות . לעבור את כל המוסכמות .
למחוק את הדמעות , הסבל , ולשכוח מה זה לבכות .
לנצל את כל השניות , להיות אמיתית , מציאותית ,
לא לרצות להיות דמיונית .
הפסקתי להיות בובה צייתנית .
אהובה מבורכת ורגועה .
הפכתי לאדם ללא קשרים . ללא אזיקים - רק אני , אני שבתוכי .
אני שהיא רק שלי .
מסתגרת בתוך עצמי ,
סומכת רק על עצתי , מפילה הכל על אחריותי .
יודעת מי אני , יודעת מי שלי ,
בורחת מההסגר , לעולם אחר .
הכל גדול , הכל מפחיד .
מסתכלת סביב , נותנת לשמש להנחות את רוחי .
נותנת לירח את מנוחתי ,
פוחדת , מהרהרת . אבל עדיין מסתגרת .
שואלת ובוהה , ולא יודעת מה מאחורי הפנייה .
מה יש מעבר לטווח הראייה , מה יש בתוכי .
מה באמת טמון עמוק בתוך גופי .
יושבת ובוכה , ולא יודעת מה הסיבה .
אני נראית כל כך שלווה , אבל בתוכי סערה .
הבלבול משתולל והפחד מתעכל .
מסתכלת במראה , יושבת ובוהה .
ושואלת את עצמי מה אני רואה .