נכתב במקור לסדנה הראשונה שאורגנה בפורום הסדנה

שקיעה. עוד אחת, בדיוק כמו זאת של אתמול. בהתחלה השמש מתחילה
לרדת לכיוון מערב, אחר כך השמיים כאילו נצבעים באדום, ואז
בכחול כזה שנהיה כהה מרגע לרגע, ואז השמש נעלמת לגמרי ויש
חושך. לא משהו מיוחד, קורה כל ערב. אך למרות זאת, כל פעם מחדש
אני נמלא אימה כשאני רואה את כדור האש הזה נעלם באופק, משאיר
אותנו לבד בחושך.  
אני אולי נשמע כמו ילד קטן שמפחד מהחושך, אבל יש לי את הסיבות
שלי לכך. אני לא סתם פחדן, ממש לא. הבעיה שלי היא שבחושך...
בחושך הם מגיעים. וכשהם מגיעים מגיע גם המאבק לחיים או
למוות.
ישבנו בצריף הקטן, כמו שאנחנו עושים בכל לילה, בתקווה שקירות
הצריף עלינו, בתקווה שהם לא יוכלו למצוא דרך להכנס פנימה.
כרגיל, היינו שלושה. ג'רולד, שהיה איכר שחור ורזה שלא דיבר
הרבה, אונטקל, שהיה גם הוא שחור, חסר יד ימין ועם עיניים כאלה
כאילו הוא כבר ראה הכל בחיים, ואני. אני הייתי האיש הלבן היחיד
בכל העיירה הזאת. הגעתי לכאן לפני חצי שנה בערך, כחלק מ'משלחת
סיוע' שנשלחה מטעם ארצות הברית. אני רופא, אתם מבינים, והמטרה
שלנו הייתה להקים כאן בית-חולים נייד ולסייע לכל החולים שיש
כאן. ויש כאן הרבה חולים, אני יכול לספר לכם על אלפי מקרים
מחרידים, עשרות מחלות שעדיין לא הגיעו לעולם המערבי.  
אבל לא על המחלות הנוראיות שמסתובבות כאן אני מתכוון לספר לכם.
לא, ממש לא. אני מתכוון לספר לכם על הלילה האחרון שלי כאן,
הלילה אותו לא שרדתי. מי היה מאמין, הא? כששלחו אותי לכאן
חשבתי ש'מקסימום תוך חודש אני מסיים ת'משימה וחוזר הביתה'. לא
חשבתי לרגע שהטייס של ההליקופטר יבגוד בכל המשלחת בלילה בו
הם הגיעו לראשונה ויטוס חזרה לאמריקה בלי להעלות אף אחד אחר
על המסוק. לא חשבתי לרגע שאם דבר כזה יקרה, אני יהיה הניצול
האחרון מבין כל חברי המשלחת הזאת. רוב החברים שלי נהרגו באותו
לילה ראשון, נוראי.

אני זוכר את הכל בבהירות. את המהירות הנוראית בה הם הגיעו,
את האכזריות, את חוסר הרחמים. לא שאפשר לצפות מחיות פרא לרחם
על בני-אדם. ממש לא. אבל מה שהלך באותו לילה היה כל כך מעורר
חלחלה, שהיה קשה אחריו להאמין שאלוהים יצר כאלה יצורים
נוראיים. 'זאת לא הפעם הראשונה שהנחיל הזה מגיע לכאן', אמר
אונטקל שהסתתרנו בצריף באחד הלילות. 'לא, הנחיל הזה מגיע לכאן
פעם בכמה חודשים, הורג כמה אנשים וממשיך הלאה.'
ה'נחיל' היה נחיל של זבובי ביצות, שהעבירו לכל מי שבו נגעו
נגיף מסוכן, שהרג מיידית. זבובים, כמו שזבובים, נוטים להדבק
לריח רע. האקלים החם של העיירה הזו, והעובדה שחשמל עוד לא הגיע
לשם בשביל להפעיל מזגנים, גרמה לכל התושבים להיות דביקים
ומזיעים. ברגע שהזבובים 'קלטו' את הריח שלך ועפו לעברך, אז
זהו. הלך עליך. אתה מת. שום דבר לא יכול לרפא את הנגיף הזה,
שמשתק תוך דקות את כל מערכות העצבים של הגוף. תאמינו לי, אני
רופא. אני יודע.
היינו עשרים חברים במשלחת הזאת. אחרי הלילה הראשון בו הנחיל
תקף, נשארנו חמישה. לאחר הלילה השני כבר היינו שלושה, ואחרי
השלישי נשארתי רק אני. לאחר מכן נותרתי שם האדם הלבן היחיד,
במשך יותר מחצי שנה.
למה רק אני שרדתי? אין לי מושג. ממש לא. היו לילות שרציתי
למות, שרציתי שאחד מהזבובים 'ידבק' אליי ויגמור עם זה. אבל לא,
זה היה כאילו הזבובים האלה בכוונה פיספסו אותי.  
אונטקל אמר שהוא אף פעם לא ראה דבר כזה. שבדרך כלל הנחיל מופיע
אחת לכמה  

חודשים ללילה אחד, ועוזב. אבל מאז הלילה הראשון הופיע הנחיל כל
לילה במשך חודשים, ולא הראה סימנים שהוא הולך לעזוב את העיירה
הזאת לנפשה. על התקווה שאני אי פעם אראה את הבית וויתרתי מזמן.
לא, לא השלתי את עצמי, ידעתי שאני הולך למות בדיוק כמו
התשע-עשרה האחרים שהגיעו איתי מאמריקה. מה שלא ידעתי היה למה
אני נשאר חי כל כך הרבה זמן אחרי האחרים.  

שקיעה. כמו כל ערב. השמש יורדת במערב, צובעת את השמיים באדום,
ואז נעלמת לגמרי. ואז, עשר דקות בערך אחרי שהחושך יורד....  
בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
הן מגיעים. מכל הכיוונים. כל כך קטנים, כל כך מהירים.  
ג'רולד, אונטקל ואני. יושבים, כרגיל, בצריף, מקווים שהנחיל לא
ישים לב אלינו, ישאיר אותנו בחיים. והנחיל עושה כמו שאנחנו
מצפים ממנו, לא פוגע בצריף. באחת מהפעמים המעטות שג'רולד דיבר,
הוא אמר שהוא חושב שהזבובים מרחמים עלינו בגללי, בגלל שהם
יודעים שאני האיש הלבן היחיד שנשאר, ושאין לי סיכוי לחזור
הביתה יותר. צחקנו עליו, אונטקל ואני. אונטקל הוסיף: 'למה
שהזבובים ירחמו על אדם לבן עלוב, הא? הם לא רחמו על החברים
שלו. לא, ג'רולד, אתה טועה. הסיבה שהזבובים מניחים לנו היא...
מזל בלבד. אל תדאג, ג'רולד ידידי, יומנו עוד יגיע.'.
ובכן, אונטקל טעה. הזבובים לא הרגו לא אותו ולא את ג'רולד.
עליי, לעומת זאת, הן לא ריחמו. אתם בטח מצפים לסיפור גרנדיוזי
על הלילה שבו הנחיל הגיע גם אליי, אבל אין כזה. לא, ממש לא. זה
היה די פשוט, די מהיר. ישבנו בצריף, כרגיל. על הרצפה נחו כמה
בקבוקים של מיץ תותים. תותים היו התבואה המרכזית של העיירה
הזאת, ומדי פעם ג'רולד הכין לנו מהם מיץ, כדי לגוון. הדבר
היחידי האחר שהיה שם לשתות היו מים עומדים ומגעילים.  
ראינו את החושך יורד דרך החרכים בצריף. שמענו את הבזזזזזזזזזז.
נאנחנו. ביקשתי מאונטקל שיביא לי את אחד מהבקבוקים. הוא הושיט
לי אותו, ולקחתי לגימה מהמיץ. טפווווווווי. ירקתי את מה שהיה
לי בפה (טעות גדולה). ג'רולד הסתכל עליי בשאלה. 'מתוק מדי',
אמרתי ועיקמתי את פרצופי.
ציינתי מקודם שזבובים נמשכים לריח. בדרך כלל זיעה, אבל מכיוון
שהיינו בתוך הצריף, ריח הזיעה שלנו לא הגיע החוצה, ולא משך את
הרוצחים הקטנים. מצד שני, הריח של מיץ תותים שפוך הוא הרבה
יותר חזק מריח של זיעה. אחרי פחוץת מדקה, נכנסו דרך החרכים
הקטנים עשרות זבובים, כולם טסו ישר לכיוון מיץ התותים השפוך.
אונטקל, ג'רולנד ואני ישבנו בפחד וניסינו לא לזוז. יכולתי
לראות בעיניים של ג'רולד שנאה טהורה כלפיי. הוא אפילו לחש לי
מאימה: "למה היית צריך לירוק את המיץ?". במצב הזה, כשהזבובים
היו במרחק יריקה ממני, ידעתי בוודאות שאת הלילה הזה אני לא
אעבור בחיים.  

בין חיים למוות, נזכרתי במכתב-טיסה שהבן שלי כתב לי. קראו לו
ג'רמי, והוא היה בן שמונה. הוא כתב מכתב ארוך כזה, שהתפרש על
פני חמישה עמודים, בכתב יד קטן וצפוף. במכתב הוא סיפור על המון
דברים, על איך הם יתגעגעו אליי בשבועיים האלה שאני אהיה במשימה
(שבועיים, כן בטח.), אבל למרות הגעגועים הם יהיו גאים כי אני
עוזר לאנשים במצוקה. בתחתית המכתב הייתה לו בקשה יחידה. באותם
ימים העכבר במחשב הביתי שלנו התקלקל, וג'רמי רצה עכבר חדש כזה,
וביקש לי להביא לו כזה מדיוטי-פרי של שדה-התעופה. הבטחתי לו
שאני אקנה לו את העכבר הכי משוכלל שיש, והוא נורא שמח. כשספרתי
לו על זה הוא אפילו דמע קצת, מאושר. ואז הוא חיבק אותי, ואמר
לי שהוא יתגעגע אליי כשאני לא אהיה, ושאני אבטיח לו שאני אחזור
אליו הביתה. הבטחתי לו. לעזאזל, הבטחתי לו שאני אחזור.  עד
אותו יום היה אפשר למצוא בתיק שלי את מכתב הטיסה (בו הסתכלתי
כמעט כל יום), ועכבר חדש לגמרי, הכי משוכלל והכי חדש, כזה בלי
גולה למטה שעובד עם לייזר. עד לאותו רגע היה בי את שמץ התקווה
הקטנטן שג'רמי עוד יזכה לקבל את העבר שלו. אבל כשמסתכלים על
מלאך המוות... לא, תיקון טעות, כשמסתכלים על עשרות מלאכי מוות
קטנים, שותים באיטיות מיץ תפוזים מתוק מדי במרחק כל כך קטן
ממך. אפשר להגיד שברגע זה אבדתי כל שמץ של תקווה.

בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז. הזבובים שתו.
ג'רולד, אונטקל ואני קפאנו במקום. שלולית המיץ כבר כמעט ולא
הייתה שם, הזבובים שתו את הכל. חיכינו בקוצר רוח ובמתח נוראי
לרגע שהם יסיימו את הכל, ואז ימריאו, וימשכו לריח הזיעה שלנו.
והזענו, או, איך שהזענו. הפנים שלנו היו מכוסות בזיעה, דביקה
ומגעילה. זיעה כזאת של מתח, ושל חום, ושל חוסר סבלנות ושל
ייאוש.
אחרי דקה קלה הם סיימו את המיץ. רגע קל של הפוגה, בו הם פשוט
נשארו איפה שהייתה השלולית, ומייד אחריו הם המריאו בחזרה.
לכיוונינו. לא, לא. זה היה רק לכיווני. כל עשרות הזבובים הגיעו
אליי. הרגשתי אחד מהם על העור שלי, ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד
אחד...
ניסיתי לסלק אותם עם הידיים, להעיף אותם לכל הרוחות, אבל זה
היה מאוחר מדי. המוות נגע בי, מכאן אין דרך חזרה.

ישבנו, כמו שיבנו בחצי השנה האחרונה. היינו שלושה, ג'רולד,
אונטקל ואני. למען האמת, אני לא ישבתי, לא היה לי כח בשביל
להביא את הגוף שלי למצב ישיבה. אני שכבתי על הרצפה, והרגשתי
איך הגוף שלי מת. זה היה כואב, כואב מאוד. ג'רולד ישב בקצה
השני של הצריף, ניסה להסתכל לכל כיוון חוץ מזה שלי. אני חושב
שהוא הרגיש רע עם עצמו, אחרי שהוא צעק עליי ככה, ועכשיו כשאני
גוסס... הוא מרגיש רע עם עצמו.  
אונטקל ישב לידי, ליטף אותי ביד האחת שלו, וסיפר לי סיפור.
'אתה יודע למה אמרתי לכם פעם שרק מזל משאיר אותנו בחיים, ושזה
לא גורל או משהו כזה? לטאמרתי את זה כי אני לא מאמין בגורל,
או משהו כזה. אמרתי את זה כי אני יודע שאין דבר כזה כמו גורל.'
הייתי חלש מדי בכדי לדבר, אך כנראה שהמבט השואל שנעצתי בו
הבהיר לו שאני רוצתה לדעת יותר, והוא המשיך את הסיפור. 'לפני
חמש שנים איבדתי את היד שלי, בקרב עם דוב קוטב שהופיע פתאום
באמצע החלקה שלי. אתה יכול לתאר לעצמך? אני יוצא בבוקר מהבקתה
שלי, כדי לעבוד קצת, ורואה דוב קוטב בשטח שלי, אוכל את התבואה
שגידלתי בלי שום בושה. ידעתי שאם אני לא אעשה משהו הדוב יחסל
לי את כל התבואה, וכך גם את כל הסיכויים שלי לשרוד את החורף
הבא. זה היה מצב שבו אני מפסיד. אם אני נותן לדוב להמשיך ולחסל
לי את התבואה אני אמות בחורף מרעב, ואם אני מנסה לעצור את הדוב
סביר להניח שאני אמצא את מותי בקרב, כי בסך הכל, איזה סיכויים
היו לי נגד דוב קוטב? נאבקתי בדוב הזה במשך כמה שעות. לקראת
סוף הקרב הדוב נשך את ידי הימנית. ראיתי אז באימה כיצב הוא
נועל את הפה שלו עליה, הרגשתי בעצמה את הכאב העצום וכשהכאב
נעלם הבנתי שזהו, הלכה לי היד הימנית. שתבין, אצלינו כאן לאבד
יד זה לא כמו אצליכם. אצליכן יש ניתוחים, יש אמצעים לטפל. אבל
כאן אין כלום. ברגע שמאבדים יד, או רגל, או כל איבר אחר, זה
כמו גזר דין מוות. אנחנו לא יכולים לעצור את הדימום בדרך
מודרנית, וגם אם בזה אנחנו מצליחים, יש זיהומים רבים שאפשר
להדבק בהם. לא, לא היה לי סיכוי. ברגע שהדוב אכל לי את היד,
ידעתי שזהו, אני גמור. מת. החלטתי לפחות לדאוג לכך שהמוות שלי
לא יהיה סתם. המשכתי להלחם בדוב במשך כמה דקות נוספות, עד
שבשלב מסויים הצלחתי להכות בןו בחזקה עם קרש גדול, ולנתץ לו את
הגלגלת. הדוב נפל מת על החלקה שלי. אני נפלתי גם אני, מייד
אחריו. חיכיתי כמה דקות שם, חסר יד ימין, הייתי משותק מכאב.
חיכיתי כמה  
דקות, עד שהכל נהיה חשוך, וידעתי שזהו, אני מת.
ציפיתי שיהיה איזה משהו מדהים, משהו אלוהי במוות שלי. אבל לא,
היה רק חושך וריח מוזר מסביב.  
תבין, כל החיים שלי גדלתי על סיפורים על דת, ועל גן-עדן
וגיהנום, ועל מלאכים ועל שטן ועל אלוהים. אבל לא, לא היה כלום.
היה רק שחור ושעמום. שעמום מוחלט.'
אונטקל המשיך לדבר. המילים שלו התחילו להתערבב ולהתערפל, ביחד
עם הכאב שלי. טוב נו, חשבתי לעצמי, לפחות עכשיו, כשאני יודע
שאין אחרי המוות גיהנום או גן-עדן, אני לא צריך לחשוש מחיי נצח
של עינויים, הא? כי הרי סביר להניח שהייתי מגיע לגיהנום, הרי
לא הייתי דתי בכלל ובכלל לא האמנתי באלוהים.
ברקע, אונטקל המשיך, בקושי. 'ברגע שהבנתי שזה הכל, שזה כל
המוות, החלטתי שאני לא מקבל את זה. שאני לא משלים עם המוות,
שאני חייב לחזור לחיים. ובאמת עשיתי ככה. כח הרצון שלי הביס את
המוות, אתה מבין. התעוררתי שוב.'
רציתי להגיד לאונטקל שיכול להיות שהוא רק התעלף, או אפילו
מת-קלינית לכמה דקות וחזר לחיים. אני לא חושב שכח רצון של
מישהו יכול להחזיר אותו לחיים, במיוחד לא כשיש כל כך הרבה
אפשרויות מדעיות לאיך שאונטקל 'חזר לחיים'.
הוא המשיך: "התעוררתי, הצלחתי לעצור את הדימום, ולמרבית הפתעתי
לא היו שום זיהומים. אתה יודע מה היה די אירוני בשבילי אז?
לפני המוות שחוויתי, היו הרבה רגעים בהם רציתי למות. הרגשתי
שנמאס לי מהחיים המסריחים האלה בארץ הפרימיטיבית שלנו שמנסה
להתפתח אבל לא כל כך מצליחה. רציתי לעזוב הכל, רציתי לגעת
במשהו אחר, במשהו יותר גדול."
את המילים האחרונות של אונטקל כבר שמעתי ממש בקושי. הייתי כבר
ממש מעורפל מכאב. הגוף שלי נכנע למוות. הרגשתי את הנשמה שלי
יוצאת ממנו, את המחשבות מפסיקות לזרום. הרפתי מהכל - מכל הכאב,
הפחד, השקיעות, הזבובים. הרפתי מהזכרונות שלי, על המשפחה, על
הבן שלי. על החיים שלי לפני שנתקעתי כאן. פשוט הרפתי, ונתתי
לנשמה שלי לרחף למקום אחר, בתקווה שהוא לא יהיה שחור ומדכא כמו
שאונטקל תיאר אותו.'  
ומעל לכל זה, קולו של אונטקל, שאמר: 'רציתי לגעת בדבר גדול
יותר, בדבר שיראה לי את האור, את הגורל. רציתי לגעת בדבר עצום,
רציתי לגעת במוות ולדעת. נגעתי, וידעתי שטעיתי'.