"אנחנו נוסעות לפריז, פריז!!" רוית צעקה.
"ווי, פריז" אמרתי לה במבטא צרפתי מובהק.
עמדנו שם באמצע החדר, שתינו עם חיוך מפגר מרוח על הפנים
ועיניים נוצצות.
זאת היתה הטיסה הראשונה שלנו לפריז גם כאזרחיות מן השורה וגם
כדיילות.
מאוד התרגשנו מהרעיון שאנחנו עומדות להיות בעיר האורות.
הרגשתי איך הגוף שלי טיפה רועד מהתרגשות, הרי הזדמנות כזאת לא
באה כל יום- לנסוע לפריז על חשבון מישהו אחר.
אבל ת'אמת שעבדנו קשה בשביל זה, עברנו קורס לא קל כדי להפוך
לדילות.
בתוך כל השמחה נזכרתי באדם. הוא בטח יעשה לי סצנה שוב כשישמע
שאני נוסעת. "אל תלכי, בבקשה" כבר דימינתי אותו אומר לי במוחי,
ומחבק לי את הרגל כמו ילד קטן. דוקא אהבתי את הסיטואציה הזאת,
זה גרם לי להרגיש חשובה, שגם שאני אהיה רחוקה ולא בהישג יד
מישהו יחשוב עלי, ועוד מישהו שנראה טוב...
אני ואדם לא היינו זוג הרבה זמן, למרות שהכרנו אחד את השני
מכיתה ו' כשהוא עבר ללמוד בביה"ס שלי והחליט להיצמד דוקא אלי,
דבר שלא ברור לי עד היום כי היו בכיתה עוד הרבה בחורות, שנראו
הרבה יותר טוב, ובכיתה ו' חושבים בעיקר על זה.
אז נעשינו חברים טובים, אבל לא זוג, וגם מעולם לא דיברנו על
שום דבר אישי, בעיקר היינו עושים שטויות ביחד, ומפריעים לכל מי
שעמד בדרכינו (גם אם זה היה המנהל..)
רק אחרי הצבא, שזאת היתה תקופה ארוכה מאוד שבה לא התראינו,
נפגשנו במקרה באיזה מקום נידח בתל אביב, והוא הציע לי טרמפ עד
הקיבוץ, כמובן שהסכמתי.
רק אחרי המפגש ההוא בעצם התחלנו את המערכת יחסים שלנו. מאז
מאוד נהניתי איתו. הוא היה חשוב לי יותר מהרבה אחרים, אפילו
זנחתי למענו את הרעיון של לנסוע למזרח הרחוק, אבל להיות דיילת
זה היה חלום ילדות, וגם בשביל איתן אורבך לא הייתי מוותרת
עליו.
אחרי הצהרים הלכתי לאדם, לבשר לו את הבשורה על כך שיצטרך לבלות
עוד סוף שבוע בלעדי.
כשהגעתי לסף הבית שלו קלטתי שהדלת שלו חצי פתוחה, לא ממש
נלחצתי כי זה היה די רגיל שיקרה דבר כזה לאדם, הוא היה קצת
מעופף באיזה עולם בלתי ידוע.
נכנסתי לבית, בלי לדפוק על הדלת, במילא היא היתה פתוחה, זאת
בעצם היתה הזמנה להיכנס לבית.... לא?
הכל היה אפלולי כזה, מעורפל, התריסים היו סגורים והטיפת אור
היחידה שהיתה באה מכיוון החדר של השותף שלו.
העפתי מבט בכל החדר, לחפש אותו, כששמעתי רחשים מהמטבח, הבנתי
שהוא שם.
"שוב מנסה להכין אוכל? הסברתי לך שלא כולם קיבלו את הגן הזה,
לא כולם מסוגלים להיות שפים, ובמקרה שלנו, כנראה שהילדים שלנו
יצטרכו להסתפק באוכל קנוי"
כשקלט שזאת אני הוא הסתובב לעברי, עם חיוך ממזרי על פניו.
"אז פעם אחת לא הצלחתי להכין לך ארוחה... מה את ישר מכלילה?"
הוא אמר, מנסה להיחלץ מהסטיגה ה"נוראית" שהדבקתי לו.
סטיגמה שהיתה פשוט נכונה בהתחשב שלפני כמה ימים הוא נכשל אפילו
בעשית חביתה.
"אז בוא נראה, מה אתה מנסה להכין פה? סנדוויץ'?" אמרתי ותוך
כדי ניגשתי אליו מאחורה וחיבקתי לו את המותנים.
התחלתי לתת לו נשיקות קלות על הצוואר.


"את בטוחה שאת חייבת לנסוע?" הוא אמר לי אחרי שהושבתי אותו על
הספה בסלון שלהם, וכמובן ישבתי עליו.
"אדמוני, זה לא כזה נורא, אתה יודע, בסך הכל יומים, וחוץ מזה
אני יכולה להביא לך מתנות מהדיוטי פרי, אם אתה רוצה" אמרתי לו,
דיברתי במין מבטא שדמה יותר כמו דיבור לילד קטן, וגם הבטחתי
לפצות אותו במתנות, דבר שלא מעיד רבות על גילו המופלג (למרות
שהוא היה כבר בן 22, אבל בנינו, מתי באמת גברים מתבגרים?)
"את יודעת מה?" הוא אמר והרים את המבט והסתכל לי הישר בעיניים
"מה?" שאלתי אותו ופתחתי את העיניים לרווחה.
"אני נותן לך אישור ללכת"
"אוהו, איזה נדיב אתה, מה גרם לשינוי הפתאומי?" שאלתי אותו, די
בהתפעלות, אדם בדר"כ לא היה טיפוס כזה וותרן, וגם שלא היה הרבה
סיכוי הוא אהב להתווכח.
"סתם, יהיה לי זמן להכיר בחורות, להביא אותן הביתה, בלי לדאוג
שאת תפריעי לי" הוא אמר לי בחיוך ממזרי
"טוב" עניתי לו "אני מקווה שתהנה". קמתי ממנו והתחלתי ללכת
לעבר הדלת.
זה, כמו תמיד, עבד עליו, הוא קם, רץ אחרי וחיבק אותי מאחור.
"אני אוהב אותך" הוא לחש לי.

                                       
ביום ראשון, כשחזרתי, נודע לי שאדם התאבד, הוא לא השאיר מכתב,
הוא פשוט קפץ.
מה אני הולכת לעשות עכשיו עם 3 פקאטים של LM לייט?