כאשר מקדירה תקרת השמיים,
וסופה מתגוללת לבוא
גוזרת אני על עצמי נדר שתיקה.
מתעטפת במעבה המעיל,
המבודד, אוטמת כל הסדקים,
וחולמת על מקומות חמים.
אולי מרוב שאילצתי את עצמי לאטום את אוזניי,
לעצום עיניים ולשתוק מול הכאב,
כבר לא זכרתי איך להקשיב
למי שהיה ראוי לכך באמת.

כשהייתי קטנה הם תהו למה אני שותקת כל כך
וסגרו אותי בצנצנת של ביישנות.
הם לא ראו, שזו אינה שתיקה רגילה.
שמבעד לחוטי הדממה
משתרכים שובלים של צער ודמעות של דם.
ומכות. וצעקות.
היא, שהמגע הגופני היחיד שהיה לי איתה מעולם
היה כף יד מצלצלת, נעליים וציפורניים נוקשות וחדות כתער.
והוא, שדווקא אהב לחבק והיה אנושי להפליא,
אך נטע משכנו במחוזות העבר והשיגיון
שקצרה ידי מהם.
אולי מחמת השנים שבילה בקרירותה
נהפך גם הוא לצלם שאינו בר השגה,
ודמותו התפזרה כעפר ברוח.

והרי, הם שונים כיום ולילה.
כשחור ולבן.
תמיד התייסרתי במחשבה
שהתחתן איתה מחוסר ברירה.
לא מאהבה.
"את ילדת מלחמה" נהג לומר לי,
כל אימת שהרהר בגעגועים בטנקים דהויים
ובמלחמות נשכחות (אהובות),
שבזמן אחת מהן
חזר הביתה, עשו אותי, ושב למלחמה.

אני ילדת מלחמה, והמלחמות שלי,
כך נדמה, אינן נגמרות.
אבק השריפה חורך בגרוני
יריות הפגזים כבר עשוני חירשת.
וכמו התוצרים של כל המלחמות,
כעלה הסתיו אפול,חסרת שורשים
ותישאני הרוח אל ארץ גזירה.


ואנוכי, איני אדם של מלחמה.
והמלחמה שלי בכל המלחמות
שהיו מנת חלקי היא השתיקה.
שתיקה דקה, מצמררת.