נוזל שקוף חולף, נשטף בין עקומות קוים,
אשר חוצים כפות ידיי ומפליגים
למרחקים המרושתים, דולקים, שורפים, כבים,
בבערה קרה האופל מדליקים.

הוא מטפטף על הקרקע, נשמט, נבלע
בתכריכי הגבעולים ששם נבלו,
ומחפש מוצא, שליו כתרעלה
נוטפת לגביעי זהב עמום.

מבט, קריצה, ולא ארווה אותו נוזל,
את מוצאו, את הרכבו; ולא אטעם
את הפרוסה העכורה שבז גוזל
בין נשיקות הנצח, שבע הדם.

רק אז אבחין ואפרש את גורלי,
כשבין טיפות בריק, בשקט אתבונן,
אשבע מריח שתי ערב פרחי צלילים,
ברגע בו תידוף שלולית הרעלים
שבה נספג נוזל חיי, צונן.