אני זוכר מהימים כשעוד הייתי קטן, שהיינו יושבים עם סבא באמצע
היער הגדול, והוא היה מספר לנו על דברים שקרו בתקופה בה הוא
עצמו היה ילד. בין הסיפורים היו עשרות סיפורים על להקות של
חיות פרא שהתקיפו את השבט, מאות סיפורים על שנות בצורת בהן
נאלצו כל בני השבט לבצע ריקודי גשם במשך ימים ולילות ללא כל
הפסקה, אלפי סיפורים על מסעות ציד אליהם יצא עם אביו, אבל היה
רק סיפור אחד שסיפר על טקס הבגרות של סבא שלי. ובגלל זה, סביר
להניח, הסיפור הזה הכי ריתק אותי.  
אני זוכר מהימים כשעוד הייתי קטן, שהיינו יושבים באמצע היער,
מתחממים מול האש של המדורה. אבא שלי היה שם, ואחי הגדול, שכמעט
הגיע באותה תקופה לגיל הבגרות. גם סבא היה שם, וגם אני. כמו
המסורת, כל הגברים של המשפחה, יוצאים למסע שכלל שינה ביער.  
היער לא היה רחוק כל כך מהמיקום של הכפר שלנו. היער היה מקום
שקט ורגוע, היה ניתן למצוא בו עצים רבים שסיפקו מזון. אך למרות
זאת בני השבט לא יצאו אל היער לעיתים קרובות. אולי בגלל האגדות
על הרוחות הרעות ששוכנות שם. אחרי הכל, אנחנו די פרימיטיביים
בדעות שלנו. לא ממש נאורים. ברור לנו שהאנשים הלבנים שנמצאים
בסביבה שלנו חושבים שאנחנו מפגרים. 'חבורת אינדיאנים סתומים'.
ידוע לנו שהתרבות שלנו שונה לגמרי משלהם, ושהתרבות שלהם שולטת
בכל העולם. מצד שני, לרגע אחד לא העלנו על נפשנו לשנות את אורח
החיים שלנו. לא. זאת התרבות שלנו, ומה שלא תהיה הביקורת עליה,
אנחנו אוהבים אותה ושומרים עליה.  
בכל מקרה, נחזור לימים ההם. יותר נכון, ללילות ההם. "אני זוכר
את הטקס כאילו היה רק אתמול." סבא סיפור כשצ'אנג-יו, אחי
הגדול, שאל אותו על טקס הבגרות שלו. "זה היה יום חורפי סוער,
גשום. הרוחות היו חזקות באותו יום, גרמו לכל החושים להתפוגג
במזג האוויר הסוער. אבא שלי הכין אותי במשך זמן רב ליום הזה,
בו אני סוף סוף אהפוך מילד לבוגר. פעמים רבות הוא סיפר לי על
טקס הבגרות, ושהוא טקס שאני אצטרך לעבור לגמרי לבד, בלי עזרה
של אף אחד. תמיד שאלתי אותו מה היה אותו טקס בגרות, מה הוא כלל
ואיך אפשר להתכונן אליו. אבא תמיד אמר לי שהוא לא יכול לספר,
ושאני צריך לדעת שהטקס הזה עובר בשבט שלנו במשך דורות רבים,
ובכל אותם דורות תוכנו נשאר בסוד. הזמן עבר, והגיע היום בו
עברתי אני את הטקס. כפי שציינתי, הרוחות היו חזקות וסוערות.
הייתי מפוחד, לא חשבתי שאני מוכן לעבור את זה. אבא שלי הרגיע
אותי, אמר לי שאני יכול לעשות הכל אם אני רק אאמין בעצמי
ואתפלל לאלים. אחר כך הוא לקח אותי לביקתה קטנה, סגר אחריו את
הדלת ואמר שהגיע הזמן שלי להבחן. לראות אם אני בוגר, או סתם
ילד. הוא הצביע על שולחן קטן בקצה הביקתה ואמר לי ללכת לשם.
עשיתי את זה, ובמשך שעות רבות עבדתי על... טוב. אני לא יכול
להגיד על מה, בגלל המסורת. אסור אף פעם לספר על תוכן הטקס, כי
זה צריך לבוא בהפתעה לאלה שניגשים אליו. בכל מקרה, אחרי שעות
רבות יצאתי מהביקתה, שונה יותר ובוגר יותר."
ימים ספורים לאחר שסבא סיפור לנו את זה, צ'אנג-יו עשה גם הוא
את טקס ההתבגרות שלו. אני הייתי רק בן 5, אך זה לא מנע ממני
להסתקרן מה תוכנו. כששאלתי את צ'אנג-יו לאחר שהוא סיים את הטקס
מה זה היה, הוא רק חייך אליי חיוך מסתורי, ולחש לי שכשאני
אגדל, אני אדע. הסקרנות שלי גברה. לימים נודע שצ'אנג-יו עבר את
טקס הבגרות שלו בהצלחה, והפך רשמית לבוגר. אני נשארתי ה'ילד'
היחיד במשפחה, מכיוון שהייתי הבן הקטן. במשך השנים חזרתי לשאול
את צ'אנג-יו מה הוא תוכן הטקס. שאלתי גם את סבא כמה פעמים,
לפני שהוא מת. אף אחד מהם לא ענה לי תשובה אחרת חוץ מ"כשתגדל
תדע., בינתיים זה סוד."
עברו שנים. עכשיו אני בן 18. טקס הבגרות שלי מתקרב, ואני עדיין
לא יודע מה יהיה בו. בזמן שעבר אבא שלי הספיק לההרג (משפחה של
אנשים לבנים שטיילו בסביבת הכפר שלנו ראו אותו וחשבו שהוא
מסוכן. לאבא של אותה משפחחה היה אקדח, להגנה עצמית. לאבא שלי
לא היה שום סיכוי). צ'אנג-יו תפס את מקומו כראש השבט. ככזה,
הוא הסביר לי עשרות פעמים את חשיבות טקס ההתבגרות שלי. "עכשיו,
כשאתה האח היחיד שיש לנו, השריד האחרון של המשפחה, חשוב שתהפוך
רשמית לבוגר, כי אם לא תהפוך לכזה, ולי יקרה משהו לפני שאני
אספיק להוליד ילדים... השושלת המפוארת של המשפחה שלנו תיקטע."
ביקשתי מצ'אנג-יו שיסביר לי מה קורה בטקס, כי אם זה כל כך חשוב
אולי כדאי שאני אדע איך להתכונן מראש, אבל הוא לא הסכים לגלות
לי. המסורת הזאת של הסודיות היתה ממש חשובה לו, כנראה.

ועכשיו אני בן 18. הגיע היום. בדיוק כמו בסיפור של סבא,
צ'אנג-יו לוקח אותי אל ביקתה קטנה, בקצה הדרומי של הכפר שלנו.
תמיד ידעתי שזו הביקתה שבה מתרחשים טקסי הבגרות. פעם אחת אפילו
התגנבתי פנימה בלילה, כדי לנסות לבדוק מה יש שם. היה שם רק
שולחן, בקצה הביקתה. שולחן, וזהו. חוץ מזה לא היה שם כלום.
צ'אנג-יו נכנס לביקתה, וקורא לי לבוא אחריו. אני אחריו, עוקב.
"טוב, אחי הצעיר. הגיע הזמן שגם אתה תעבור את מה שאני עברתי
לפני כמה שנים. מה שאבותינו ואבות-אבותינו נאלצו לעבור כשהם
הגיעו לגיל 18 אשר הוא גיל הבגרות, בדיוק כמוך עכשיו." אני
שומע את דבריו, ומהנהן. הוא מהנהן לי בחזרה, ומצביע על קצה
הביקתה. שם, כאמור, נמצא השולחן. אני שם לב שעל השולחן נמצאים
עכשיו דברים חדשים, שלא היה שם בפעם שאני התגנבתי לביקתה. על
השולחן נחות להם כמה ערמות של דפים, ועט. אני מהסס לרגע, לא
יודע מה לעשות. "קדימה. שב ותתחיל. אני מאחל לך בהצלחה." אומר
צ'אנג-יו, ויוצא מהביקתה. משאיר אותי לבד. אני ניגש לכיוון
השולחן ומתיישב. מסתכל על ערימות הדפים, רובן זהות, מעין
חוברות ריקות כאלה, מלאות בדפי-שורות ריקים. רק חוברת אחת
שונה. אני מסתכל בה, קורא את הכותרת ומתקשה להאמין. כתוב שם:
"שאלון בגרות בהסטוריה, קיץ 2001". אני פותח את החוברת, מסתכל
על השאלות ומתחיל לענות.

אחרי כמה שעות אני מסיים את הבחינה, ויוצא מהביקתה. אח שלי
מחכה לי שם, לוקח אותי הצידה ואומר שהתוצאות יגיעו בתוך כמה
חודשים, ורק אז אדע אם אני בוגר או לא. החודשים עוברים.  

על לוח שתלוי בקיר החיצוני של אותה ביקתה תולים לאחר מספר
שבועות דף כזה, שמלא בשמות ומספרים. השמות הם של הילדים האחרים
שעשו גם הם טקס בגרות בתקופה האחרונה. מי שראה את הדף מספר ששם
נמצאות התוצאות, שם אפשר לראות מי עבר את הטקס ועכשיו נחשב
ל'בוגר', ומי נכשל ועדיין ילד. אני רץ לבדוק את הרשימה. כשאני
מגיע אליה אני מחפש את השם שלי בין כל השמות, ואז מסתכל על
המספר שכתוב לידו. אני מתאכזב, והולך בראש מורכן לביקתה של
המשפחה שלי. צ'אנג-יו מחכה לי שם, נראה מאוכזב קצת. "כועס?"
אני שואל אותו. "לא. לא." הוא נאנח. יש שתיקה קלה. אני מתבייש
לדבר, מתבייש שפגעתי בכבוד המשפחה שלנו. ואז צ'אנג-יו מחייך
חיוך כזה, שם לי יד על הכתף ואומר: "אל תדאג, אחי הצעיר, אל
תדאג, ילד. תמיד אפשר לעשות טקס בגרות-חורף."