הלחות שעולה באויר כבר הגיע לקומות הכי גבוהות, מהפתחים בקיר
רואים את האויר נשרף באיטיות, תחושה של זמן שזולג, מטפטף,
ומגרד באדישות מאוסה.
צעקות רמות מגיעות מחדרי השכנים,  הקירות מנקים את ההפרעות
ומעבירים את המילים בצורה נקיה ורגועה.
לאט לאט נרדמים בתוך שכבת זעה חמה, עם פה יבש, וחוסר אונים מול
תחושת כדור הארץ.

כשהייתי בן ארבע אבא שלי הביא לי כדורגל מתנה, מאז בכול צוהרי
שבת הינו יורדים לחצר הבנין ומשחקים, אבא שלי ניסה לפעול בצורה
עדינה כול הזמן ניזהר לא לפגוע בי, הוא עודד אותי במשחק ונתן
לי לנצח, ניסה לגרום לי להאמין שאני יכול הכול.
כשהייתי בן שש,  כבר בעטתי בכדור חזק, וידעתי חוקים ומהלכים,
הייתי שחקן מצוין באותו הזמן. אבא שלי המשיך לשחק איתי בחצר
כול צוהרי שבת.
הינו שמחים וצוחקים, זה היה הזמן היחיד בשבוע שהינו ביחד.
בקיץ של סוף כיתה א' בעטתי בטעות את הכדור מחוץ לחצר אל הכביש
הראשי, הכדור התפוצץ מתחת לגלגי משאית גדולה, אבא נראה עצוב
טיפה, הוא אמר לי שזה לא נורא ושזה היה רק כדור, מאז אותה שבת
לא שיחקתי עם אבא שלי כדורגל.

אף פעם לא האמנתי שאני אתחתן, לא עם אחד מאותם גברים טישים
לפחות.
בכול זאת ברגע שהתחתנו כול מה שריאיתי בעינים היה שמחה.
וככה זה נמצא עכשו שמחה, מזמן עברתי את השלב של לאהוב אותך,
מזמן עברתי את השלב של לספר עליך לחברות, אני פשוט שמחה להיות
איתך, אתה מי שאתה, ואני מי שאני.
ואני כול כך מצטערת על מה שקרה לנו, אבל אין לי שום דבר שיכול
לפצות.
הבית הקטן שלנו, והמכונית, וסדרי העבודה, וסופי השבוע ביחד,
וסתם שיחות ארוכות, והרגלים משותפים, ותווי אופי דומים, אני
כול כך אוהבת.

החלומות שלי תמיד מתחילים בפעם, באיזשהו מקום בעבר, את החלומות
שלי אני מספר לעצמי ;
פעם קרעתי ניר וצעדתי דרכו עד נפילה שאין לה סוף, פעם ידעתי מה
עומד דרכי, פעם זו הייתה אהבה ניצחית.
היום אין לי חלומות, היום נכנעתי.
כשישבתי ולא קמתי להלחם בחום, כשישבתי ולא אכלתי את הרעש, לא
הייתי אדיש, הייתי עייף, היום הרגתי את עצמי.
היום אני חלק ממכם, אנשי העולם הריק, אני טירון עומד בתלם
ומחכה לתפס, אני אדם ריק שמחפש עבודה, את המשמעות האצמעית אני
כבר לא יכול למצוא גם לא לחפש, אני רוצה שתמלאו אותי שקרים,
שתסממו אותי עד שחכה, אני רוצה להיות חלק ממכם, לא עוד זר בשדה
מוקשים אם כי מוקש למי שהייתי כמוהו.

בהתחלה  את שואלת, למה אתגרת אותה ללכת לביצפר טוב יותר, אבל
רחוק מהבית?
ואז את שואלת, למה הערת אותה מוקדם כול כך ולא יכלת לתת לה
לאחר לבית- ספר ?
ואז את תוהה, למה לא עברת איתה על כללי זהירות ?
ואז את שואלת, למה לא בדקת אם מישהו יכול להסיע אותה לשם?
ואחר כך את נשברת למה לא הסעת אותה בעצמך?
ולמה לא נתת לה נשיקה אחרונה בבוקר?
ועכשו את כבר בוכה, מהשאלה הזו כבר אין חזרה, כי זה כואב כול
כך כואב, ואת מרגישה אשמה.
את לא אשמה, זה פשוט הרבה סימני שאלה אין תשובות ובטח שהתשובה
היא לא את.
את אהבת אותה, את עוד אוהבת אותה, לא משנה שהיא איננה.
היא הילדה שלך, לא משנה שהיא כבר לא ילדה.

ההורים שלי ניסו לחסוך בכסף, אבל תמיד נקלעו לבעיות כלכליות.
אמא שלי שמרה על 4 ילדים קטנים ולא יכלה לעבוד, ואבא שלי שחסרה
לו השכלה גבוהה היה פועל בינין ועבד רוב שעות היום.
בערב כשהיה אבי חוזר מהעבודה, כבר ישנו הילדים, לפעמים הייתי
מתעורר ורואה את אמא מנקה סביבו ומגישה לו אוכל, בין כול צרות
היום האהבה שלהם החזיקה אותם מחוברים למציאות.

גופיה לבנה נוטפת זעה וצער, ככה אני עומד מול חלון מנוקר בקיר
ברזל.
סביר להניח שאני שיכור, אני לא יודע.
כדאי לי לקפוץ ?
מהקומה האחרונה במגדל הכי גבוה, ברחוב הכי מרכזי, בעיר הכי
גדולה בעולם.
אולי אני צרייך למצוא פרבר פשוט עם בנין מגורים שקט ולקפוץ
משם, ככה יהיה לי יותר שקט.
אין לי כוח לחפש מקומות אחרים.
אין לי כוח לכלום.

צרייך לשמור על תקווה בין העינים
ואם ניטול דאגה מבין השפתים
אסור להפרד מהמחשבה
שאולי  עוד יבוא
והדמעה היא אסורה מחיים שפה
חסל כול אדם בין החווה
חסל העולם
שהיה מלא אהבה

בהלוויה כולם מסתכלים עליך, מנסים לגעת לנחם, אבל מה הם כבר
יכולים לעשות.
גם להם כואב, הם בטח פחדו אתמול ובכו.
אבל את חסרה, עכשו את קוברת את עצמך שם, למטה בקבר.
הידים המנחמות נמאות לתמיכה פיזית שלא תיפלי, בראש שלך את בכלל
לא נמאת שם, וגם לא בבית קברות.
איך אפשר ללכת לבית קברות יום אחרי.
איך אפשר להבין כול כך מהר את הנזק, ולקבור אותו.
את לא רוצה לקבור אותה, את לא מוכנה לשכוח אותה.
בחיים.

הוא נפל לבד, כול כך רציתי לאצור אותו, לאצור את עצמי, אבל לחץ
היה עלי לחץ כזה ופשוט נפלתי, לא יכלתי לעמוד, לצעוק לא הצלחתי
מרוב הפחד.
וכשאני נפלתי הוא נפל בסוף.
זה היה התינוק שלנו, והרופאים אומרים שעכשו לא יהיו עוד, אבל
אני לא מאמינה לרופאים הרופאים אומרים לא יהיו לך ילדים, וכבר
יש לי אותו שנפל לי בחודש השישי, הוא התינוק שלי הילד הבכור
שלי.
אני וצה אותך חזרה, רוצה שתסלח לי, אבל כמו שלא יכלתי למנוע
ממנו ללכת, אני לא יכולה להביא עוד.

בכיתה ט' היה כבר בטוח שאני יוצא משהו טוב, הציונים שלי היו
מצוינים, ומבחני האינטלגנציה שלי הסיתו את צומת לב המורים
ל"מציאה" החדשה, שלחו אותי לפנימיה לילדים בעלי יכולות
גבוהות.
אני הייתי עני, הייתי על מלגה, כול האנשים שסבבו אותי היו
עשירים, ההורים שלהם קנו להם דברים יפים, הבגדים שלהם היו
מעוצבים, האופי שלהם נגעל ממני, ממה שהייתי.
ותמיד הייתי עני.

בסוף הצבא קיבלו אותי לאוניברסיטה מילגה מלאה שוב, תוכנית
לימודים מזורזת, מהר מאד שגמרתי ללמוד והתחלתי לעשות הון
בעולם.
כול הזמן הזה מאז שעזבתי את הבית רק למדתי, למדתי למדתי ,
למדתי. אף פעם לא היו לי חברים, אף פעם לא הייתה לי אהבה, תמיד
הצלחתי.

הרוח שבאה מהחלון הודפת אותי אחורה עם בחילה קלה, ואולי
סחרחורת רגעית.
אני נופל לתוך כסא מרופד, ראשי זרוק לאחור.
הליכלוך בחדר צורם בי,  ריחו מתפס לנחירי ואני לא מסוגל להבריח
את המרירות שטבועה בו.
אני מתחיל להתגרד, ועם מגד הידים על העור העור מגרד עוד יותר,
אני מגרד ומגרד ולא מסוגל להפסיק, עובר בין הרגלים לכתפים
למעלה הגב.

דקות הרעש האחרונות, או שאולי זו הדממה האמיתית לפני הסוף,
הנפילה לא תיהיה כואבת אם כי צורמת במעט.