חתולים הם חיה מגעילה. הפרווה , שנתקעת בשיניים, הבשר הדליל,
הדם, טעם פשוט כל כך, תפל וחסר משמעות.
אני אישית מעדיף יצורי יום, או איך שקוראים להם בני מינם "בני
אנוש". אני מתערבב ביניהם, מפתח יחסים, מפתח חברויות. בלתי
מורגש.
מזל שאני ערפד חי. אני יכול לשרוד בשמש הקטלנית, המכשול העיקרי
של הערפדים, האוייב המושבע. אני חי... והם לא. שאר הערפדים הם
כל כך נחותים. לפעמים, בלילות, אני חולם על עצמי, מקצץ אותם,
שוחט אותם, משפד אותם...
לפני כמה ימים התחלתי מחדש את התיכון. הדרך המושלמת לצוד. קשר
עם יצורי יום... קורבנות מושלמים בדרך מושלמת.
התחלתי לשקוד על קשרים חדשים... לפני שיבחינו בריקבון הנשמה
שלי... בזעם הפנימי, עוצמה, שהם לעולם לא ידעו על כוחה, לא
יחוו אותה...רעב... דם...
פגשתי שם נקבת-אנוש, יצור נחות... עוד יצור יום... עוד קורבן!
עוד נשמה גנובה... הדם! הדם המתוק. טעים כל כך... ערב כל
כך...
יצאנו לדייט. היא לא חשדה בכלום... וזה הלך גם בדייט השני.
אנחנו כבר בדייט השלישי... אפשר לראות את פניה... תמימות כל
כך, בעוד אנחנו שוכבים על המיטה...
המצעים ורודים פרחוניים, מריחים בעוז מן הבושם שלה... שפתיה,
עגולות כל כך, אדומות כל כך, מלאות דם...
אנחנו מתנשקים קלות. שפתיה בפי, מוחי גועש- הרוג אותה... מצוץ
אותה... שאב את דמה... דם מתוק, טעים... צרחות... צרחות
נפלאות... שירו בצרחות... הדם שר... אני מחזיק מעמד עוד קצת.
אני מסתכל עמוק בעיניה הירוקות, ושוקל מאיפה להביא לה. היכן
ישיר הדם בקול הנפלא ביותר... בירך? בשד הימני? אני סוקר את
גופה, מחייך... גם היא מחייכת.. לבסוף העיניים שלי ננעלות לה
על הצוואר... צוואר יפה כל כך... מתוק כל כך... תמים כל כך...
שירי עם הצרחות, אני חושב  בעוד הניבים נשלפים...
שירי את צרחות דמך, כי יפה שירתם! אני זועק, מוטרף מן המחשבה
על הדם. עיניה הירוקות נפערות בבילבול ואי הבנה. אני מזנק,
שיני שוקעות בבשרה התמים, צווארה מתקשה. אנחה נפלטת משפתיה
הפעורות, אנחה של כאב.
ניזונתימדמה המתוק, דם יפה כל כך.. טעים כל כך... נשמתה נוקזה
מגופה לאט לאט, בעוד אני נושך, נהנה מהקיום הילדותי שלה... היא
מתחילה לבכות... בכי שקט... צרחה חרישית... שירי... שירי את
הצרחה... דמעותיה נופלות על עורי... צורבות אותו... זה כואב!
אני שולף את שיני מבשרה, שהתקשה והתכהה. אני תופס את לייה
ומקרב את את פניה אליי... אני מרגיש את נשימתה המקוטעת על
פניי.. פי נפסק בחיוך מרושע, ואני צוחק, ולוחש "איפה האלוהים
שך עכשיו?" וצוחק שוב. אז אני אני מצמיד את שפתותיי לשלה ומנשק
אותה, שואב את כל האוויר מראותיה... חונק אותה... "שירי!" אני
צוחק... היא מסתכלת עליי, עיניה פעורות בהלם, העיניים הירוקות
שלה חודרות עמוק מכל יתד רודפת... שואלות... למה?
זה לא בסדר, לא יכולתי לסבול את מבטה... עזבתי אותה, גופה נופל
על הפרחים, שהפסיקו להיות ורודים. עכשיו הם אדומים... הלכתי
למטבח ולקחתי את הסכין הגדולה ביותר שמצאתי . חזרתי לחדר שלה
ובמכה אחת הורדתי לה את הראש עם הסכין. גררתי אותה למטבח, כדי
לחתוך אותה ולארוז.. שובל ארוך של דם נשאר אחריה... דם אדום...
הוא מכאיב לעיניי... משהו לא בסדר... נעצתי את הסכין בראשה
ופשוט ברחתי, משאיר מתנה קטנה למשפחה... צעדתי מהבית, אני שונא
את היום.. את האור החם והמלטף... הלילה הוא בודד... חשוך...
דיסקרטי...
חשבתי הרבה על 700 השנה שאני כבר ערפד... על נהרות הדם שהשארתי
מאחוריי... לכל אחד מנגינה משלו... מנגינה נעימה... צרחות
נפלאות... שירו עם הצרחות... שירו עם הדם... דם מתוק... צרחות
נהדרות... צרחות של טירוף...
אני לא יודע למה בחרתי דווקא בצוואר שלה. המקום המסורתי של
"העלובים"- הערפדים האמיתיים המתים...
לפתע נשמע רשרוש עלים מאחוריי... נדרכתי ישר והסתובבתי. זה היה
מרקו. ערפד מאוד חזק. הערפד שעשה אותי למה שאני היום... הייתה
לו חולצה עם סמל ענק אדום של אנרכיה והוא נראה רק בן 17.
"יו יו יו סטפאן מה קורה אח שלי? ראיתי את זאתי שיצאת איתה,
וואלה עשתה לי תיאבון... שווה נשיכה?" גועל נפש, חשבתי לעצמי.
ערפד שכזה לא מגיע לו להיות קיים. אולי אני אעכב אותו עד שהשמש
תעלה. לא, הוא לא עד כדי כך טיפש.
"כמו אורגזמה" עניתי לו בחוסר רצון, בקול משועמם.
"ראיתי שגם אתה היית עם איזה אחת קטנה, נראית בת 11" אמרתי לו
מנסה לשנות נושא.
"איזה 11" הוא חייך. בתוך ראשי התחילה שוב סערה.
הרוג אותו... קצץ אותו.. שחוט אותו.. שפד אותו.. קרע אותו..
נפץ אותו.. הרוס אותו!
מרקו ראה את עיניי. "היא בכלל בכיתה ט' אבל מדברת יותר מדיי.
הלכתי איתה לאיזה סרט, נתתי לה להוריד כמה "סטלה"  טובים, וכל
הזמן הזה הבת זונה הקטנה רק זיינה לי ת'שכל ולא סתמה את הפה.
אז לקחתי אותה למלון שגרתי בו וכל הדרך דיברה. אני נשבע לך
בדרקולה, לא סתמה את הפה לרגע... אז איך שהגענו למלון התחלתי.
תאמין לי, כמה שיא קטנה, היא רק צרחה כמו משוגעת. הייתי צריך
שתי שכבות של נייר דבק ושתי סטירות רציניות כדי להשתיק
אותה...
"כמה זמן כבר לוקח למצוץ לה?!" שאלתי אותו, בתקווה שנמשיך לדבר
עוד הרבה זמן..
"אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה נושך רק כדי לאכול, אבל אני, ערפד
גבר שרמנטי שכמוני, שמבין כמה דברים באומנות הנשיכה. אני אוהב
להשקיע בזה ולא פשוט לגמור עם זה.
ראית את השוט השחור שלי? הלילה הכתמתי אותו בדם של הכלבה
הקטנה, ואחרי שנשכתי אותה זיינתי אותה עמוק וחזק עד שיצא דם
מהגרון...
אבל אתה יודע מה הכי מעצבן? כשהם הופכים לזומבים כאלה. זה קורה
לפעמיים..."
"אני יודע אם במקרה שכחת אני ערפד." עניתי לו בליגלוג.
"אתה בכל יודע איך קוראים לה?" הוא רק חייך והרים ראש כרות.
ראש שהכרתי.
"יא דפוק זאת אחות של זאת שהרגתי הלילה! יא מניאק! לא מספיק
שהורדתי אחת מהמשפחה הזאת עכשיו עוד אחת?!!!!!" צרחתי עליו. זה
כבר היה יותר מדיי בשבילי. זינקתי עליו בזעם. הוא תפס אותי
באוויר וזרק אותי איזה 10 מטר. כשקמתי הוא אמר "אז כמו שאמרתי:
מה אכפת לי! אני לא לומד בבית ספר הזה שלך, אתה יודע שאני ערפד
ערפד מת. ישן ביום וער בלילה. חוצמזה מה אתה רוצה, שאני אחזיר
אותה לחיים?" הוא צחק.
התכוונתי לזנק עליו שוב, אבל בדיוק הופיעו עוד 3 מהמתים
האלה.מוחי החל להשתולל שוב, בעוצמה הרבה יותר גדולה. הסיבה
היחידה שלא הסתערתי עליהם פשוט הייתה שהם היו 4, ואני הייתי
אחד.
"היי! מה המצב סטפאן?"
אתה נראה חרא הלילה"
תביא עוד שאחטה, ותביא אחת גם לסטפאן."
"אמרתי לכם לקרוא לי עופר. אסור שאף אחד ידע שקוראים לי
סטפאן."
"יאללה, מה זה כבר משנה? הנה אירגנתי לנו חמש באנגים משהו
פצצה. אתה בא למקלט?"
שאל אותי ניקו. הערפד הנמוך מביניהם. ננשך בגיל 15 בזמן שהיה
מסטול לגמרי. אם תשאלו אותי, אין דבר יותר מגעיל מערפד מסומם
טבעית.
"לא, אין לי מצב רוח אליכם. אולי אני אלך למסיבה או משהו."
בעצם הלכתי הביתה, לכתוב מכתב פרידה לשיר, שאף אחד לא יראה
לעולם.
בבית שכבתי על המיטה, עישנתי המון "נובלס". ברקע התנגן שיר
שממש אהבתי "אבק בשערך, או הדבש של גופך, בצילו של יום קיץ,
הולך ודועך..." חייכתי לעצמי.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
מי זה יכול להיות ב 3:00 בלילה? תהיתי.
קמתי, מתנדנד כולי, והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
משהו... לא היה בסדר. הרגשתי מוזר. פתחתי את הדלת... ומיד
סגרתי אותה. או לפחות ניסיתי... הדלת הוטחה מיד בפניי ועפה.
היא עמדה שם, הראש שלה ביד אחת, עיניה הירוקות נעוצות בי...
שואלות... "למה?"  ביד השנייה היא אחזה את הראש של מרקו, נוטף
דם, מת כמו שהוא צריך להיות... לפתע עיניה מצמצו,  והיא חייכה
חיוך מרושע...
זה היה מחזה מזעזע, אפילו בשביל ערפד.
"ש...ש...שיר... מה... מה... ?!"
"אתה שלחת אותי לגיהינום! אני מאוד בודדה שם..." היא החלה
להתקדם אליי. לפתע שמתי לב שהסכין עדיין תקועה בראשה.
"אז באתי לעשות לך טובה, ולקחת אותך איתי. יהיה כיף..." צחוקה
קרע אותי מבפנים.
היא עזבה את הראש של מרקו, שהתגלגל על הריצפה, ושלפה את הסכין
מראשה. הצחוק נעשה מחריש.
ואז חדלתי מלהתקיים... והייתי לא עוד...