מה את עושה עם החיים שלך עכשיו?
לא יודעת, שום דבר מיוחד, חיים משניה לשניה.

אתה חולם?

את מאושרת? את רואה את עצמך ממשיכה לחיות?

אתה בונה לעצמך עולם משלך, בתוך בועה שעליה רשום- החיים שלי.
שום דבר מיוחד לא קורה בבועה שלך.

אני אבודה בתוך כל הבלגן הזה, אני לא מוצאת את עצמי בין האנשים
הללו, הם לא אני, ואני לא הם, הם פשוט אחרים. ואני, אני ילדה
משוגעת שלא תגיעה רחוק, כי בין כדור לצרחה אני לא יכולה לעשות
שום דבר שיעזור לי לצאת ולנשום אויר של אנשים נורמלים. אויר
שיהיה חלק נפרד מהבניין שבו אני "חייה" עכשיו לצערי הרב, אבל
עם המון חוסר ברירה. הבניין שלי מסריח מחומרי נקיון וביוב.
אני רוצה מעיל, מה זה מעיל בשבילם? בשביל האלה בחוץ, מעיל זה
שום דבר, אבל בשבילי זה חיים נורמלים, משהו שהיה לי לפני כל
הטרוף הזה, לפני שראיתי את הכול צונח לתהום בלי תחתית. היו לי
כמה ניסיונות לרדת ולהביא את זה חזרה על פני הקרקע, אבל כמעט
החלקתי, אז אחרי שני ניסיונות די נכנעתי והפסקתי.
החיים בחוץ מפחידים אותי, זה יותר מידי שמח, אני לא אוהבת שמח,
זה צהוב מידי.
אני לא חולמת, אתם יודעים? התרופות עושות לי את זה. כי פעם
לפני הבניין הזה, החלומות שלי הם אלו שסיבכו אותי, אז עכשיו
אני בולעת את מלאכי המוות. כל כדור הורג לי חלום. זה קצת מקל
על השינה, אבל זה קולע, וכובל אותי. אני תקועה בתוך המציאות
המזדיינת הזאת, ואין לי אפילו את ההזיות בשביל לברוח.
שלום קוראים לי חדווה, שם של מפגרת, בלי להעליב, ככה לפחות אני
מרגישה, מפגרת. מפגרת בזמנים, מפגרת בחשיבה, וכן כן מפגרת ממש
כמו שאתם חושבים, לא כי אני רציתי אלא כי אתם רציתם, בשבילי
אתם קבעתם עובדה. אבל אני לא מאשימה אתכם, גם אני הייתי נגעלת
מעצמי אם הייתי עוברת לידי ברחוב סתם ככה...
טוב אז החיים בחור לא ממש מעניין, די חוזרים על עצמם, קמים,
כדורים, מציירים, כדורים, אוכלים, כדורים, והולכים לישון,
בשביל להמחיש לכם יותר טוב, אז נסו לדמיין את המיץ של הזבל, זה
נותן פחות או יותר פרספקטיבה על המקום שבו אני חיה.
ניסתם פעם לצאת מחור זה אף פעם לא עובד, אני יודעת כי ניסיתי.
די מבאס לדעת שמפה אפשר להגיע נמוך יותר...