תל אביב 2010. אני מחבר את התעלות שבתחתית נעלי למסילה שבקצה
אבן גבירול ומתחיל בנסיעה דרומה. התחנה הבאה, פינת ז'בוטינסקי.
רוכלים אלקטרוניים מתחרים על כספי בהבהוב אורות צבעוני. הם
מציעים לי מקרואסון חמאה של בוקר ועד כדורים טבעיים קטנים,
המילה האחרונה-  מסודרים לפי מספר הדקות שהם מחזיקים. אני בוחר
באחד של עשר דקות. אצל לאונרד אני רוצה להיות מחודד. הכדורים
מסובסדים על ידי העיריה כחלק מהמדיניות של אחרי מלחמת 2004.
עשר דקות של רקוויאם למדינה ומציאות מרוחה עוברות עלי לאחר
שבחרתי. במקביל אני מתבונן בנעליה של זו שעומדת לידי. וורודות,
מדגם שעוד לא ראיתי. בטח הביאה מניו יורק. אני יורד בשינקין.
רחוב קשיש ומטונף שלא נותר בו דבר מלפני עשור. רשתות גדולות
השתלטו עליו באבחת החלטה שגויה ששלוש שנים אחר כך הכתה
בפרצופם. מלבד דירות גג בודדות ומאורות בכל פינה לא נותרו
ברחוב פינות מלאות התרחשויות. אני מנתק את התעלות שבנעלי והולך
אל אחד האחרונים שעוד נשארו במתחם כאילו כלום לא קרה-  לאונרד
השני, הוא מכנה את עצמו. במספר 61 קומה ג' הוא פותח לי את הדלת
לא לפני שהוא בוחן אותי ארוכות במערכת הווידאו הסגורה. לפני
שבועיים הוא חטף מכות חסרות רחמים מחבורה שהציגה את עצמה
כקבוצת ניהול של מועדון חדש שרוצה לשכור את שירותיו. רק אחר כך
הוא גילה שזו היתה עוד מתקפה במטרה לגרשו מהאזור. אני נכנס
והוא יושב על הספה ולא מעיף מבט לכיווני. בחורה דקיקה עוברת
במהירות במסדרון ונכנסת לתוך מה שנראה כחדר ניקיון. עוד כמה
דקות היא בטח תצא מבושמת, אבל לא תשב איתנו. החוקים החדשים כפו
את עצמם גם על אותם אלה שנלחמו בהם בהתחלה. מה שהיה פעם
דמוקרטי הפך לחרב פיפיות ועכשיו אין ברירה. צריך להתיישר לפי
הקו. ראש הממשלה בשבע השנים האחרונות, אחמד טיבי, מנסה לפעמים
להעביר חוקים עוקפי בד"ץ אבל זה בלתי אפשרי בממשלת מיעוט.
לאונרד לא פותח את הפה, אבל במחווה קטנה מציע לי מסע בזמן אל
מה שהיה פעם הרחוב. אני חובש את המשקף וכמעט מזהה את עצמי בן
16 ועם תספורת משונה, הולך ברחוב בין המוני האנשים ומסתכל
בהשתאות לצדדים. "זה לעולם לא יחזור" הוא אומר לי, ואני בכלל
רוצה לדבר על מה שקרה לפני שבועיים. "אתה  לא עושה אידיאליזציה
של העבר?" אני פותח צפוי, לריכוך של התחלה, והוא נאנח ואומר
שכן, אבל נגמר לו כבר הצורך לחדש, הלכה היצירתיות. הבחורה
יוצאת מבושמת ומפתיעה. היא מסתכלת ישר לתוך העיניים שלי ואני
מובך. היא שואלת מה אשתה ואני לוחש מים. עם המים גם היא
מתיישבת ליד לאונרד שפתאום מחייך לשניה. היא מתחילה לספר לי
שגם היא היתה בבית כשהכל קרה. היא התחבאה בחדר ואחר כך הרטיבה
מגבות. לאונרד משתיק אותה ומציע שנצא לסיבוב. בדיקה קצרה ברשת
השכונתית מגלה שהרחוב ריק ואנחנו יוצאים. מי היה מאמין לפני
עשר שנים, הוא ממלמל, שהכל ישתנה ככה. איך השחצנות והמלאות
שלנו מעצמנו עיוורו אותנו. אני מנסה לומר שאולי זה בכלל היה
בלתי נמנע, אבל הוא לא מסכים. לפני שנתיים, הוא מספר, נסעתי
לירושלים לזמן בלתי מוגבל. ניסיתי להבין מאיפה הכל צמח וחשבתי
אפילו לשנות. בכניסה לעיר, הוא ממשיך, ראיתי גרפיטי שחור פשטני
של הרב עובדיה. הרב עובדיה לשלטון, היה כתוב שם באותיות שחורות
מכוערות וכבר אז ידעתי שהם באמת טועים. אם זו הדרך לצייר, ואם
יש צורך לכתוב את המובן מאליו, הם בבעיה. זה הם ואנחנו, הוא
מסביר. אי אפשר להתעלם. צריך להתנתק.