לפני שלושה חודשים נולדתי וכבר כל הארץ מדברת עלי - אני
הורדוס, האטרקציה החדשה של הספארי (תמיד ממציאים בספארי שמות
פלצניים לגורים. שיקראו ככה לילדים שלהם!).
את הלידה אני לא זוכר ואולי בסוף החדשות, לפני התחזית הראו
תמונה או שתיים מהארוע ההסטורי.

מהר מאד התרגלתי לשיגרה - באמצע השבוע זה כמעט ורק אני, המשפחה
הקרובה והחיות האחרות, שלא היו מיודדות איתנו במיוחד, כנראה
מהפחד להירמס. אבל בסוף השבוע זה סיפור אחר... מכוניות מכל
הסוגים, הגדלים והצבעים עמוסות בילדים נכנסות, ואנחנו צריכים
להסתובב שם כאילו שכאן הסוואנה של אפריקה והם בספארי אמיתי.

וכך, ביום ראשון של שמש,הסתובבתי לי משועמם בשמש הקופחת
וחיפשתי חברים, שיהיה מעניין. פה ושם נכנסו מכוניות, לא משהו
יוצא דופן. מרחוק זיהיתי מכונית והתחלתי ללכת לכיוונה. התקרבתי
וראיתי טנדר גדול וכחול. האמת היא שדי התעניינתי במראה, שמעתי
שאם מתקרבים אליה, אפשר לזהות בה את הכפיל של עצמי. התקרבתי
בזהירות, התכופפתי והבטתי בי. בהיתי באוזניים הענקיות והחדק
שעוד לא הבנתי למה אני צריך אותו, רק צרות הוא הביא לי עד היום
- נכויתי, שאבתי מים לקנה הנשימה, מה לא... ואז, פתאום, פתח
הנהג את החלון- נרתעתי לאחור, אבל הוא שלח ידיים החוצה וניסה
לגעת לי בחדק. הייתי כל כך משועמם שהתחלתי לשחק איתו ב"תופסת"-
הוא מנסה לגעת ואני מזיז את החדק. חוץ מזה, אמא תמיד אמרה שאם
נהיה נחמדים לאנשים, אולי נקבל אוכל. לאט, לאט ובזהירות הוא
יצא מהמכונית עם משהו בידו, הרחתי אוכל...היא צדקה! הוא התקרב
ונתן לי לאכול משהו לא מוכר, אבל טעים. אחר כך התקדם לכוון
הרכב ואני אחריו מסניף את הארוחה הלא צפויה ומקבל מנה אחר מנה.
בקלות הצליח לפתות אותי לעלות לתא האחורי של הטנדר ופתאום סגר
עלי את הדלת, התיישב במושב הנהג ונסע. אמא שלי היתה רחוקה ולא
שמה לב, ואני תינוק פחדן שלא יכול להוציא הגה קפאתי, כך שהאיש
פשוט נסע משם. למען האמת הייתי די סקרן לדעת איך זה בחוץ ולאן
נעלמים כל האנשים האלה שבאים בשבת...

לא ראיתי כלום, היה חושך, קפיצות, טילטולים ורעש מתכתי וזה
נמשך הרבה זמן.

בסוף הנסיעה המתישה (בעצם, אף פעם לא נסעתי, אז אולי כל נסיעה
מתישה?) הוא לפתע נעצר. שמעתי קולות של ילדים צועקים וצוחקים,
בדיוק כמו בספארי. חשבתי שאולי זה היה סתם וחזרנו, אבל לא זכור
לי שכשיצאנו היו שם ילדים ומכוניות.

כשנפתחה הדלת פתאום, הסתנוורתי מהשמש וההמולה המשיכה. ירדתי
לכוון הכביש, צעד אחר צעד מהסס על הרמפה של הטנדר, די המום ולא
ניסיתי אפילו לברוח. מולי נעמדו הרבה ילדים, לא במכוניות, כפי
שראיתי אותם תמיד, אלא ממש קרוב! וכולם ניסו להתקרב ולגעת בי.
זה היה קצת מפחיד בהתחלה, ורציתי לחזור פנימה, אבל הם לא נראו
מאיימים, והרי אני הרבה יותר גדול וחזק...די מהר נרגעתי
והרשיתי להם להתקרב ואחר כך אפילו הרגשתי מן הרגשה מדהימה
שמדגדגת כל מקום בגוף וגורמת ללב להתפקע מרוב אושר, הרגשתי
מיוחד, נתתי לילדים ללטף, החזרתי להם ליטוף קטן עם החדק כדי לא
להכאיב ונפנפתי באוזני הגדולות.

הלכתי מלווה בחבורת ילדים עד שהגענו לגן גדול מלא בשולחנות
והרבה אוכל בצבעים ובלונים בכל מקום. כולם הסתכלו עלי בתדהמה.
במרכז ראיתי אישה אחת צועקת על נהג הטנדר ומצביעה עלי. הוא צעק
חזרה והניף ידיו לצדדים. עוד כמה אנשים התערבו בויכוח ודי מהר
הנהג חזר אלי עם קצת חסה, ומצאתי עצמי בתא האחורי... האמת היא
שכבר היתי עייף ורעב והייתי בטוח שיחזירו אותי לאמא אחרי ההצגה
המוזרה הזאת. אולם, כשיצאתי מהרכב, החל להחשיך ואני נותרתי לבד
- הוא קשר את רגלי  לעץ גדול, רץ לרכב וברח מבלי להביט עלי
אפילו. וכך, לבדי בגן, בלי אמא, אוכל, ושתיה הבנתי שאני בצרות!

כמה חתלתולים נאספו סביבי ובהו, וכלב עזוב אחד הריח את זנבי
וחירחר.  ניסיתי לצעוק, רציתי לבכות (הרי אני בכלל תינוק), אני
אפילו לא יודע איך קוראים לקול שהפילים משמיעים, אבל היה לי
ברור שלא משנה איזה קול אשמיע, כנראה שאף אחד לא ישמע או יבין.


אין לי מושג איך, אבל כנראה שהיום הארוך והעובדה שאני די קטן
גרמו לי להרדם. התעוררתי לאחר כמה שעות. לידי עמד אדם ודיבר אל
תוך מקל שהחזיק בידו. מולו עמד עוד אדם וכיוון אליו משהו. אחר
כך הסבירו לי שהם היו צוות צילום מהתוכנית "צחנה מרכזית"
בכבלים. שם הם מגיעים לכל סיפור עוד לפני המשטרה. רק לאחר שהם
עזבו ואני בכיתי מפחד, הגיעו אנשים עם ריח של ספארי, הרגיעו
אותי והחזירו אותי לאמא. אין טעם לתאר את ההתרגשות כשחזרתי -
הפכתי לגיבור בתוך הספארי וגם מחוצה לו. כל יומיים אני נוסע
לתל אביב או ירושלים לראיון עם רפי, דן, גבי  ואמנון, אני מככב
בפרסומות ל"גמדים" וגם פגשתי את צביקה פיק לאיזו חלטורה בחברת
חשמל. ובספארי, כל החיות רוצות להיות כמוני וממש מייחלות ליום
שיחטפו אותן או סתם יגלו אותן פתאום בעולם שבחוץ ומתחנפות לכל
ילד שנקלע לסביבה...פתטי.

עכשיו אני מתחיל לפחד מהעתיד. שמעתי ממישהו על תסמונת הילדים
הכוכבים שהופכים לרגילים ומתוסבכים ככל שהם גדלים, ואני הולך
לגדול. המון.