היא קראה לי מהחדר. ואני מה-זה שונא שמפריעים לי בגילוח.
פעם ביום , חמש דקות - מה, אי אפשר?
אבל הקריאות נשנו - כמו צרצר חביב אבל נודניק; ובין כה וכה,
כבר סיימתי את הגילוח.
נכנסתי לחדר השינה, עדיין מרוח בקצף,
"נו, אתה לא בא לישון?" - היא שאלה אותי, מסמנת בידיה שאבוא
אליה. "רק עוד מקלחת קצרה ואני בא - טוב?"
לפני שהספקתי להבחין בהנהון של חיוב כבר הייתי בחזרה במקלחת -
מעיף מבט לאסלה ומנסה להחליט אם יש צורך.
פתחתי את המים החמים, שיזרמו קצת, והתחלתי לצחצח את שיני.
תמיד הקפדתי על צחצוח מלא בכל הזוויות, גם הייתה לי מברשת חדשה
ודנטל-פלוס... טוב, היא תצטרך לחכות עוד קצת...

לבסוף נכנסתי אל מתחת למים החמים, סוגר את העיניים ומנסה
להירגע מכל היום.
בעודי מתחת לזרם נזכרתי באותה התקופה, חמש שנים אחורה - איך
יצאתי מהאוניברסיטה, מחפש עבודה, ממלצר בלילות, איך הכרתי
אותה... רגע, שילמתי כבר את חשבון הטלפון? אוי, צריך גם לתקן
את הארונית... כל החיים האלה הם בעצם רשימת מטלות...
התחלתי להתנגב בצורה יסודית - כמו תמיד. שמתי את כף רגלי על
המעקה וניגבתי לעצמי את הקרסול בתנועה סיבובית.
ניגשתי לארון, בלעתי את הכדורים האדמדמים עם מעט מים ומשם הישר
אל החדר.
היא הייתה ערה, אולי ערה מידי. "מה אתה מסמיק?" - שאלה בחיוך
והורידה שמיכה - מכסה את שנינו.
"בוא חמוד"- ביקשה יפה, ואני, כמובן, נעניתי לבקשתה.
'אני כל כך אוהב אותה' - חשבתי לעצמי בעוד ידיה מחבקות אותי
חזק. היא הסתכלה לי לתוך העיניים והתחילה לנשק אותי בעדינות.
ידי אחזו את גבה בחוזקה - היא חייכה אלי, מפרשת את האחיזה
כהנאה.
הפסקתי להרגיש אותה , כאב חזק בבטן התעצם.
הרעל התגבר על גופי.
תוקע בה את מבטי האחרון, שמעתי אותה נאנחת מהנאה.