אני מוצא את עצמי באיזה שהוא מקום, פותח עיניים ורואה רק אפור
כזה - אולי אפילו אפור שחרחר.
אפור שחרחר חסר ריח...אין מה לעשות, נדפקתי לגמרי.
דרך האפור הזה אני מבחין בכוס שנמצאת בקצה השולחן, שוכבת שם
מול ראשי - אני כנראה על השולחן. על השולחן.
עדיין אפור מאוד. אני בועט את היד שלי קדימה, פוגע בקושי באיזו
כוס, מפיל אותה וגוזר אותה למוות בהתרסקות על הרצפה.
האפור הזה, אני מרגיש אותו בבטן ובא לי להקיא. אני לא זוכר איך
הגעתי לכאן, מי שם אותי ככה על השולחן. אני לא זוכר.
ואז באותו הרגע אני מרגיש משהו בעורף, מין דגדוג כזה כמו זה
שמרגישים רגע לפני שחוטפים מכה חזקה.
והמכה המרסקת לא מחכה. היא מיד באה ואני שומע אותה. הכתפיים
וכל יתר הגוף הגם ככה גמור שלי מתנודדים מחוזק המכה בשדרה. אני
שומע אותה, מרגיש אותה אבל היא לא כואבת לי. רק שקשוקי העצמות
המלווים ברעשי שבר חזקים מסביבי מסבירים לי מה קורה. ידיים
גסות על הפרצוף שלי אוחזות לי את הראש, מנסות לסובב אותו סיבוב
מלא. הוא נענה בחיוב. אין כאב אבל אני עדיין שומע את הכל
ומרגיש איך הכל מסתובב.
המראה המוזר הזה של הגב שלי בפעם הראשונה מפליא אותי לרגע קצר
ואז האפור מתגבר והרעש נעלם.
אימא תצילי אותי.