[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה קרה בלילה קריר אחד, על גשר אי-שם בחוצות עיר גדולה, שצבעה
את שמי הליל בנגה צהוב. עלים יבשים נישאו על גבי הרוח בדרכם
האחרונה תחת תקרת ענני סערה מאיימים, שהבריחו את חיות הלילה אל
מאורותיהן.

הגשר נשא עליו כביש ישן, שראה בימים טובים יותר הרבה תנועה, אך
השנים נתנו בו אותותיהם, והתנועה הרבה מצאה לעצמה דרכים טובות
יותר. הוא לא נראה טוב, הגשר, המתכת ממנה היה עשוי מכוסה
חלודה, הכביש סדוק ועלוב למראה, הקורות מצופות צואת עופות ושני
עמודי החשמל שעוד מאירים בכתום מלנכולי משמשים כתחנת עצירה
לאותם עופות שצואתם מכסה את הקורות. מתחת לגשר זרם נהר, שנשא
במימיו את פליטתם של שבעה בתי חרושת ואי-אלו גופות של חיות
שאתרע מזלן להקלע אל הזרם. בשעות היום מימי הנהר היו צבועים
בגוונים שונים של חום, אפור וירוק, אך בלילה, במיוחד בלילה
נטול אור ירח שכזה, קשה היה לראות משהו מעבר להשתקפות הארעית
מהמנורות הכתומות. פעם הנהר הגדול היה מראה מלבב, ביום ובלילה,
אך דברים התקדמו מאז, ואיתם כמות השפכים.

לא הרחק מאחת המנורות עמד איש, שנשען על המעקה ובהה אל תוך
העלטה אליה זרם הנהר, בעודו מלטף בהיסח הדעת אבן גדולה שישבה
לצידו על המעקה. הוא עמד ללא תנועה, אדיש לשאון ולצחנה שעלו מן
הנהר, ובהה. קשה היה לומר איך הוא נראה או מה גילו, שכן האור
המועט אך חלף עליו, כמסתייג מלתת עליו את הדעת, אך מראהו לא
היה יוצא דופן בשום מידה. מכיוון פניו התנדף ברוח זרם דליל של
עשן לבן, שעשה דרכו מפיו, מריאותיו ומהסיגריה שמיד תצטרף
לתפזורת הבדלים הפזורים לרגליו. מקץ סיגריה זו, הסיט האיש פניו
מן העלטה, והפנה אותם אל האבן שלצדו. לקח לו זמן רב מדי להשלים
את התנועה הזו, ולבסוף, כשהמבט נח על האבן, הוא לא היה ממוקד
עליה, כאילו שהוא מביט לא בה, אלא דרכה, במשהו שנמצא במקום,
ואולי בזמן, אחר.

עיקר האבן היה עטוף בחבל עבה, שקשר אותה לקרסולו הימני של
האיש. ביניהם החבל נע ברוח ונחבט קלות במעקה הגשר. מבטו של
האיש עבר מהאבן, דרך החבל, אל הקשר שבקרסול, שהה שם כמה רגעים,
ואז, באותו הילוך איטי, בחזרה אל האופק השחור.

טיפת מים זעירה הופיעה על לחיו של האיש. טיפה נוספת הופיעה על
מצחו, מעל הגבה, עוד אחת על פיו, ולפתע הגשם שטף אותו בכל
גופו. הוא לא הגיב בשום צורה למקלחת הקרה, מבטו לא זע וידו לא
התרוממה מהאבן. שיערו נדבק לראשו ובגדיו נצמדו לגופו, בעוד
הגשם מתעצם והולך, וחובר לרוח ולקור ליצירת סערה. למרות הטיפות
המתרסקות על פניו כנחיל דבורים נקמניות, עמד האיש חסר תנועה
במשך דקות ארוכות, ספוג מים, ועיניו פתוחות ומסתכלות למרחק -
או לשום מקום. אולי היה זה הקור שבסופו של דבר גרם לו לצאת
מקפאונו ולהפנות מבטו בשנית, הפעם בתנועה החלטית, לעבר האבן.
הוא הביט בה לרגע, ממוקד כולו, והחל לטפס על המעקה. הוא תפס
בידיו במעקה, והעביר רגל אחת אל העבר השני, ואז רגל שניה. הוא
התיישב, ובעודו יושב כך - מאחוריו הגשר ועליו הכביש, מלפניו
ומתחתיו הנהר השחור, שלמרות הרוח והגשם מילא את האוויר בצחנתו
החריפה - הוא לקח את האבן בידיו, והניחה בחיכו. הוא הפנה את
מבטו אל השמיים, אל ענני הגשם הכבדים, ואז למטה, אל הנהר. הוא
החל לדחוף עצמו קדימה, ואז ראה משמאלו, בזווית העין, בוהק שלא
היה שם קודם, שגרם לו לעצור.

הייתה זו אישה, בשמלה לבנה וספוגת מים, אשר נגררה אחריה על
הרצפה הרטובה. שיערה היה שחור וארוך, רטוב ומבולגן וגולש על
כתפיה, פניה כציור שנצבע בצבעי מים שהתערבבו - אולי היה זה
איפור שנמרח, ואולי היו אלה צללים. האור החלש נפל עליה מלמעלה,
כתום, אך שמלתה, סמרטוטית ככל שהייתה בגשם, החזירה את האור
ולאיש נראה היה לרגע כאילו היא מפיצה אור משלה, שעטף את גופה
בהילה מסנוורת. אך לא, היא לא הייתה חזון שמיימי או הזיה
נואשת, אלא אישה בשמלה לבנה ומלוכלכת, פניה מלוכלכים, שיערה
מדובלל, הילוכה סהרורי. היא הופיעה דרך מסך הגשם, מקצה הגשר,
מכיוון העיר, מחושך מוחלט - לתוך בריכה של אור עלוב ואספלט
סדוק.

צעדים קטנים בין התזות מים פרועות הביאוה לשולי הכביש, שם
נעמדה בצמוד למעקה, באותו האופן בו הוא עמד רגעים ספורים קודם
לכן. אצבעות דקות וחיוורות שנגמרו בציפורניים ארוכות עטפו את
מעקה המתכת החלודה של הגשר באחיזה שהבליטה פרקים וכלי דם. היא
לא טרחה להזיז תלתל שיער שנדבק על לחיה והסתיר עין אחת, אלא
הביטה מטה, אל הנהר, בלי לראות את האיש שישב צעדים ספורים ממנה
על המעקה והסתכל עליה במבט סקרן מעט. הוא המשיך להסתכל עליה גם
כשהיא טיפסה על המעקה, נאבקת בשמלתה, וכשהיא התיישבה קרוב
אליו. ואז הוא התעטש, והיא ראתה אותו לראשונה, בעודו מנסה לאזן
את האבן הגדולה שהחזיק, בכדי לא ליפול. בהפתעתה, כמעט ונפלה
בעצמה, אך הצליחה להתייצב בעזרת המעקה בזמן.

לאחר שסכנת הנפילה חלפה, ולאחר שכל אחד מהם הבטיח לעצמו שהוא
יציב, הם הסתכלו אחד על השני, מבט פוגש מבט. לרגע היה זה מבט
של השתאות, של הפתעה בלראות עוד מישהו במקום ההוא, אך זה התחלף
מיד במבט שלמשתתפים בו אמר הרבה, אבל לצופה מהצד לא היה אומר
דבר. לאחר משפטים שלמים שלא נאמרו, שלא היה צורך לומר, במפגש
עיניים שניהלו את השיחה ללא שמץ של תנועה, שני האנשים שעל
המעקה כבר לא היו זרים זה לזה.

לבסוף היא השפילה את מבטה, ארשת פניה מעט מבולבלת. הוא המשיך
להביט בה כמה רגעים כשהיא נעצה את מבטה בקפלי שמלתה, ואז השפיל
גם הוא את מבטו, אל האבן שבחיכו. הגשם והרוח פסקו כמעט
בפתאומיות, והותירו את הנהר להרעיש לבדו. טיפות מים נזלו מראשו
של האיש והתנפצו על האבן. מול פני האישה התאבך ענן אדים, בעודה
מתנשפת וגופה רועד בתוך שמלתה הרטובה. היא הרימה את מבטה אליו,
בתנועת ראש קלה, והסתכלה עליו, כמעט צללית באור הזעום, ונראה
היה לה שגם הוא רועד מקור. הוא הפנה את ראשו אליה, והספיק
לראות תזוזה חטופה, כשהיא מיהרה להשיב את מבטה אל עצמה. הוא
סובב את פניו קדימה, לכיוון הנהר, ועצם את עיניו. פיו נפתח
מעט, פניו התעוותו לאחור, עצרו לרגע, ואז עפו קדימה בהתעטשות
שניה. הפעם הוא החזיק חזק במעקה, ולא זז. היא הפנתה את פניה
אליו, וכשהאיר הברק שניה לאחר מכן, הוא ראה שם צל של חיוך.

העולם בלילה הרטוב הזה היה כשדה קרב, בין התפוצצויות הרעמים
והבזקי הברקים, שאת אורם החזיר הנהר, ונדמה היה שזורמים בו
מנורות ניאון ולא מים מעופשים. הגשר נראה כצעצוע והאנשים שעליו
כמיניאטורות, תחת ענני הסערה השחורים, שתיכף ירוקנו את טיפות
המים העבות שנשאו בתוכם על הארץ המחכה. בין הבזק להבזק ניתן
היה לראות עלים יבשים מתעופפים ברוח, שחזרה לנשוב. עם כל הבזק
היו יותר עלים, עד שנדמה שיורד גשם, אך לא מהעננים למעלה, אלה
מהעצים למטה.

ואז באה יריית הפתיחה, בדמות רעם שכלל לא נשמע כרעם, אלא
כתחילת סוף העולם. הוא פגע בכל שומעיו כפטיש הישר בראש, ולא
מעט בעלי חיים מתו באותו רגע. האיש והאישה לא מתו, אלא שרדו
בכדי לראות את שרשרת הברקים שבאה כמה שניות טעונות לאחר-מכן,
עוד לפני שהדי הרעם נדמו. זה היה כהפגזה של אלפי מצלמות
המצלמות עשרות אלפי צילומים במקביל, והבזקיהן הפכו את הלילה
ליום למשך כמעט דקה. פה ושם השמיים התחברו לארץ על-ידי ברק
מהיר, שפרק את מטענו על הקרקע בפיצוץ. באמצע כל הכאוס הזה חזר
הגשם, שמילא את האוויר בטירוף, בלי כיוון, כשור זועם שלא רואה
מבעד לדם שעל עיניו את המטאדור שפצע אותו, עד שהגיעה הרוח
והראתה לו את הדרך. אל הגשר, לפגיעה ישירה באנשים שישבו על
המעקה ולא היו מוכנים לכך.

האיש נחת על גבו בתוך שלולית לצד הכביש, בהתזת מים. האבן
הגדולה נחתה יחד עימו, על בטנו, והוציאה ממנו את כל האוויר.
האישה עפה רחוק יותר, והגיעה עד לכביש עצמו. היא נגררה על-ידי
הרוח בערך מטר על האספלט הרטוב, שמלתה נקרעה, ודם התחיל לבצבץ
על הבד. עם זאת, הייתה היא הראשונה שהתאוששה מההלם. היא
התיישבה באיטיות, ומיששה את רגלה הימנית, שנשרטה. פניה התעוותו
בכאב, והיא עזבה. היא הסתכלה סביבה באור המועט שהיה לה, וראתה
את האיש, עדיין עם האבן עליו, חסר תנועה. היא קמה בזהירות,
וצלעה עד אליו. כשראתה שהוא לא זז, היא כרעה לידו על ברכה הלא
פגועה, וסטרה לו קלות. כשהוא לא הגיב, היא שמה לב לאבן, ודחפה
אותה מעליו. היא סטרה לו שוב, ואחרי כמה סטירות חזקות יותר הוא
התחיל להניע בראשו.  כמישהו ששהה מתחת למים זמן רב מדי ועלה
חזרה לאוויר, הוא פקח את עיניו ולקח נשימה עמוקה וארוכה. הוא
לא ראה כלום באפילה ובגשם שאפף את האוויר מלבד את צללית האישה
שרכנה מעליו.

"אתה בסדר?" היא צעקה, כדי להשמע מעל לשאון הבלתי-פוסק של
הגשם, הנהר, הרעמים והרוח.

בין השתעלויות, הוא הצליח לענות לה רק בהנהון קל בראשו והרמת
יד פתוחה. היא לא ראתה את ההנהון, אבל את היד היא ראתה, ולקחה
בשתי ידיה. שניהם היו ספוגים מים בכל גופם, חשופים לרוח הקרה
ולגשם, ושניהם רעדו מקור. כשהיא לקחה את ידו בשלה, היא הרגישה
אותו רועד מהר יותר ממנה, אך לאחר כמה רגעים רעידותיהם התמזגו,
והם רעדו כאיש אחד. מבלי לעזוב את ידו, האישה התרוממה על
רגליה, ועזרה לאיש לקום גם הוא, לאט. הם התקרבו אל המעקה, וצפו
בברקים כמה דקות, עד שהאיש הפנה מבטו אל האישה, חיכה עד שהיא
תפנה את מבטה אליו, ולאחר מבט הדדי קצר, הם הסתובבו והחלו ללכת
לכיוון העיר, יד ביד. ידיהם נפרדו כעבור כמה צעדים, כשהאיש מעד
ונפל. הם הסתכלו לאחור, וראו את האבן הגדולה, שהייתה עדיין
קשורה לקרסולו של האיש, מונחת לבדה בשלולית בה שכב קודם לכן.

האיש התיישב במקום בו הוא נפל, ובידיים רועדות פרם את הקשר
שסביב קרסולו. זה לא היה קל, אך בסופו של דבר הוא הצליח, והניח
את החבל על הכביש. הוא קם, ולאחר שהוא לקח בידו שוב את יד
האישה, הם חזרו ללכת על הכביש לכיוון העיר, היא צולעת קצת והוא
שפוף מעט. לאחר כמה רגעים הם התמזגו בצללים אליהם האור הרפה של
מנורות הגשר לא חדר, וכל מה שנשאר על הגשר היו כמה שלוליות
שהלכו והתרחבו בגשם, והאבן עם החבל הקשור אליה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן
לוגן
וגן
גן
ן


(אחד נרדם
בשיעור שבו
הסביר על
אכרוסתיכון)


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/01 10:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסי קולסניקוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה