היום נסעתי ברכבת, היה כיף חשבתי על להפוך את זה לתחביב, ליסוע
ברכבת סתם ככה בלי מטרה להגיע לאנשהוא.
נסעתי לחדרה ודווקא הפעם כן הייתה לי מטרה בליסוע ברכבת,
הייתי צריכה להגיע לחדרה, היה שם כיף,
ברכבת חזרה חשבתי על זה שהחיים עם כל החרא והכאב שהם העבירו
אותי עדיין אני כל כך שמחה שאני חיה כל כך טוב לי לחיות ויש לי
הרבה יש לי המון אפילו שיש גם המון כאב נלווה. אני מאושרת
ומוקירה תודה על מה שיש לי.
ירדנו בתחנת רכבת השלום.
שלום
בזמן האחרון העוני גובר אולי לא אצלי אבל מסביב,
רק לא מזמן יצאתי מבועת הצמר גפן שלי,
רק לא מזמן הבנתי את התוצאות של מלחמה, לאנשים אין אוכל להאכיל
את התינוקות שלהם כי המדינה רוצה לקנות עוד רובים ולפתח עוד
פצצות אטום שסביר להניח שלא נוכל בכלל להשתמש בהם גם אם חס
וחלילה נרצה,
היום סיון באה לקחת אותי מתחנת הרכבת, בדרך עצרנו למלא דלק
בתחנת הדלק פתאום בא איש זקן והתחיל לנקות את השמשה של סיון
סיון התחילה לצעוק לו ולנופף עם הידיים שהיא לא רוצה שהוא ינקה
לה את השמשה, היא אמרה לי שהיא שונאת שהם עושים את זה ומעצבן
אותה שהם ככה מתנפלים לה על השמשה כאילו מתגנבים, סוחטים כסף
רעות אמרה לה "תני לו שתי שקל מה זה כבר משנה?"
כשהוא ניקה את הסבון מהשמשה פתאום יצא לי לראות מקרוב את האיש,
ראיתי איש זקן להערכתי בן 70 אולי 75 עם עין אחת סתומה מלאה
בנוזלים כמעט כל עור הפנים שלו היה לבן חולני מזעזע ורק חתיכה
קטנה הייתה עור של ממש כנראה נשרף או משהו, לי היה ברור ששני
השקלים האלו יהיו ללחם אז נתתי לו אחר כך עוד חמישה שקלים, הוא
לא ידע עיברית כמעט הוא אמר תודה ברוסית המון פעמים,

כל מה שיכולתי להרגיש הוא רחמים, המון עצבות כאב לי כל כך
לראות אותו מנסה להרויח את הלחם שלו, איש בן 70
רציתי לתת לו יד מגע אנושי שנראה כאילו כל כך חסר לו, חיבוקים
של נכדים, הרי אף אחד לא רוצה לגעת בו כשכל העור שלו שרוף
ויוצאים לו נזלים מעין שלא רואה, סגורה, כאב לי לראות אותו ככה
וידעתי שזה הכל האדישות המזעזעת שלנו של העם הזה, של הממשלה
שמעדיפה לשחק שוטרים וגנבים מאשר להאכיל את תושביה, לתת כבוד
לחלוצים לעולים למבוגרים, לתת סיכוי לילדים

המשכנו ליסוע וסיון דיברה חצי דרך על כמה שהיא שונאת את האנשים
האלה שהם מתנפלים לה ככה על השמשה ושבגלל זה היא שונאת תחנות
דלק,