ערב, אוירה של חופש, דשא, אנשים מחייכים.
שמחה מהולה בעצב
רגש מהול בפחד.

יושבים, מביטים מלמעלה, האולם מתמלא. התרגשות. היום הם יעזבו.
זה קשה, לסיים חלק בחיים ולצאת לחופשי, להיות תלוי רק בעצמך,
אבל יש בזה גם משהו משמח, לפחות אותי זה משמח.
הילדים האלה, שלא מזמן עוד היו יונקים מחלב אימם, עוזבים
עכשיו. והיא- היא תלך, היא תתקדם, היא תמשיך, היא תגיע רחוק.
היא באמת משהו הילדה הזאת, משהו שקשה לי לתאר במילים.
אני יושבת שם, מחשבות רצות לי בראש, אני רואה את יעל עוברת,
אני רוצה לצעוק לה, אני רוצה לחבק אותה ולשבת איתה כמו פעם,
אבל היא בדיוק כמו כל אחד אחר עכשיו, סתם עוד אחת שבאה לראות
את המופע הגדול של הסיום.

במה מוארת, ילדים צוחקים.
ואם הם ילדים אז מה אני?
עוד מעט הם יעלו על הבמה, יקריאו את השמות שלהם, והם יפריחו
בלונים לאויר. הם יחיכו, יזילו דמעה של הפרדות, וימשיכו הלאה.

כולם מחכים שראש המועצה יסיים לדבר, ואני מבחינה פתאום בבלון
אחד שברח מוקדם מדי. כנראה שזה היה גדול עליו כל הסיפור הזה.
אולי כמו שזה גדול עליי.
ירוק, ויפה, הוא עף, לשמיים שלו, למציאות שלו.
אני רואה אותו מתרחק ו.. משהו צובט עמוק בפנים.
אני יושבת ובוהה, לרגע לא שומעת את הרעש וההמולה שמאחוריי,
מסתכלת עליו בורח מכאן. אני יודעת שיהיה לו טוב, למרות שהוא
לבד. והוא לא יעלה איתם על הבמה, ולא יקבל מהם חיוך אחרון, ולא
יופרח לשמיים עם עוד מאה ומשהו בלונים אחרים.
לבד.
הוא ישמור עלייה מלמעלה. הוא יעשה שהכל איתה יהיה בסדר.
צחקוקים מאחור מעירים אותי מבהייה ממושכת בשמיים.
-"טליה הכל בסדר איתך? במה את בוהה שם? שוב את והכוכבים שלך?"
-"כן..."

רואה כוכבים.. אני כבר כמעט משוגעת, אם לא משוגעת לגמריי.

היא קיבלה 2 תעודות הצטיינות, בתחום החברתי ובתחום הלימודי.
אני גאה בה. אני רוצה לצעוק, שכל העולם יידע עד כמה אני אוהבת
אותה. אבל רק יושבת, רק שותקת.
עכשיו נגמר, עכשיו זה הסוף, הרבה מחיאות כפיים, הרבה שמחה,
הרבה עצב, הרבה מהכל.
חלפתי לידה מספר פעמים, ראיתי אותה מחבקת אנשים ונרגשת מאוד.
כשהגיע תורי התקדמתי מספר צעדים וחיבקתי אותה. לא רציתי שהיא
תרפה, לא רציתי שהיא תעזוב. אני לא רוצה שהיא תלך ממני. אני
מחבקת ודמעות נוצצות בעיניים שלי. אסור לי לבכות. לא ליד כולם.
"תתאפקי" אני אומרת לעצמי בלב וממשיכה לאהוב אותה. ממלמלת לה
משפט או שניים, מחייכת חיוך מאולץ ומתאפקת שלא לבכות. היא רואה
את המבט העייף, העצוב. היא מסתכלת עליי וכאילו מבקשת שאני אהיה
שמחה בשבילה. ואני לא מסוגלת יותר.
רצתי הביתה, נפלתי למיטה ונתתי לדמעות לבכות. עכשיו היא תמשיך,
ואני אשאר.

והשמיים מכוסים בבלונים.