New Stage - Go To Main Page

גדי מי
/
דבור

לאחר מס' שנים של מחקר עצמי, ובדיקת אופציות שונות ומשונות
לגבי תחביבי ואמונותיי , הגעתי למסקנה כי אין כמו לרבוץ.
אם יש מנהג אשר העתקנו מבעלי החיים, מנהג אשר אני שמח עימו בלב
שלם ומודה לבעלי החיים  על המצאתו, הרי שזהו המנהג.
רביצה.
איזו מילה יפה.
לשכב במיטה, עדיף בתחתונים כמובן, לבהות בחלל החדר, לחשוב,
לנשום, לשתוק.
בעיקר לשתוק.
להאזין לאיזו מוזיקה שקטה או עצובה, ולחשוב עוד קצת.
וזה מה שבדיוק עשיתי אתמול.
הכנסתי את הדיסק של אוסף הנעימות הקלאסיות לנגן התקליטורים
והאזנתי לי בנחת.
בכלל, נראה לי ששעת רביצה ביום יכולה לחולל פלאים בדרך קבלת
ההחלטות היומיות שלנו ובכלל באורח חיינו.
במקום להמציא מדיטציות משונות עם שמות ארוכים ומבולבלים, נקרא
לה מדיטצית הרביצה.
שקט ושקט ושוב.... שקט.
אין צורך לשנן שוב ושוב מילה אחת ולחזור אחריה ברצף, או להביט
בנר או משהו כזה.
פשוט לרבוץ.
בשקט...
ואז, כשכבר הייתי כל כך שקט ואפילו השקט עצמו  החל להיות רועם
מעט, זה התחיל.
"בזזז"..... "בזזזז"....
לאחר תגובת העצבים האופיינית לרעשים מן הסוג הזה, נרגעתי.
"זה בטח זבוב קטן ומעצבן, הוא תכף ילך", אמרתי לעצמי , ספק
בלב, ספק בקול.
מרוב שקט כבר לא הצלחתי להחליט מה אני שומע.
כשהבטתי לכיוון ארון הספרים שלי, כבר הבנתי שטעיתי.
לא זבוב קטן ומעצבן.
דבור גדול ומפחיד.
מאוד מפחיד.
בינתיים, המוזיקה השקטה והנעימה ממשיכה, והוא בשלו, ממשיך
ומעצבן.
"בזזזזז" .... "בזזזז"....
כל רעיון הרביצה החל להתפוגג לו.
בכל זאת, ללא השקט, הרביצה איננה אפקטיבית מספיק.
האינסטנקטים שלי פעלו במהירות.
נעל ספורט מוכנה להפעלה הייתה מונחת מתחת למיטתי.
אחזתי בה, והעברתי לבודדת.
התכוננתי להתקפה.
והמוזיקה הנעימה נמשכת.
אני מתקרב אליו, ככה בשקט, אוחז בנעל במלוא כוחי.
זהו אני כבר קרוב אליו מאוד.
בדיוק התחלפה לה נעימה בנגן התקליטורים, כשהנפתי את הנעל.
משום מה, ובאמת לא ברור לי למה, דווקא באותו הרגע החליט אלוהים
לשגר לי סצינה מסרט הוליוודי עטור תקציבים ורגעים קיצ'יים.
הוילון שעל חלוני הוסט מעט בגלל הרוח, וקרני השמש חדרו אל החדר
והאירו  בדיוק על כנפי הדבור, יוצרות בכך אפקט מדהים של צבעים
מעורבים בכנפיו של הדבור.
אותו דבור גדול ומפחיד, נראה לפתע כבעל חי יפהפה, אשר בסה"כ נח
לו את מנוחתו, ואפילו מזמזם לעצמו, ביחד עם הנעימה המוסיקלית:
"בזזז".... "בזזז"....
לא יכולתי לגעת בו כמובן.
נאלצתי להניח את הנעל, בדיוק רגע לפני החיסול.
חזרתי למיטה, לנסות לרבוץ בכל זאת.
החלטתי לחוס על חייו ולתת לו להמשיך לחיות את חייו.
וכי למה להרוג יצור חי באשר הוא?
בגלל שהוא עושה "בזז"?
כי הרעשים הללו לא מוצאים חן בעיניי?
והרעשים מגופי יותר טובים??
אז החלטתי לתת לו להמשיך לחיות.
וכך חזרתי למיטתי נאנח אנחת רווחה  והרגשה טובה ומלאת סיפוק,
מלא שמחה והשלמה שעשיתי את המעשה הטוב, ואלוהים אפילו יגמול לי
על מעשיי הטובים וכיבוד הטבע באשר הוא.

ואז הוא עקץ אותי הבן זונה...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/7/02 21:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גדי מי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה