ערב אחד יצאתי עם חברותיי.
אבל אותו ערב כשיצאתי הרגשתי שונה משאר הערבים.באותו ערב פחדתי
לצאת.
פחדתי למות.אבל אני חושבת שיותר משפחדתי למות פחדתי על ההורים
שלי כשאמות.פחדתי שהם לא יוכלו להמשיך לחיות יותר.
אני חושבת שבאותו רגע לא כל כך פחדתי על עצמי משום שלא קלטתי
את המשמעות האמיתית של המוות, בגלל שאני ממש לא רוצה למות.
אבל באותו רגע,כשסגרתי את הדלת אחרי,חשבתי,שלפחות אמות לאחר
שנהניתי.
אבל זה לא נכון.
זאת מחשבה כל כך שטחית,וחשבתי ככה רק בגלל שלא רציתי להתמודד
עם העובדה שלא אוכל לצאת מהבית,בגלל שאני רגילה לקבל את מה
שאני רוצה,ואם פתאום אני לא אוכל לצאת מהבית מחשש לפיגועים,זה
אומר שאני כבר באמת מפחדת מהמצב ונותנת לו להשפיע עליי, ואני
הרי לא רוצה שזה יקרה.

כן,עוד פעם מדברים על פיגועים.כאילו לא רוצים לשכוח מזה כשזה
נמצא מסביבנו כל הזמן.
אבל זה הקטע,שזה נמצא מסביבנו כל הזמן ואני בכלל לא מרגישה את
זה קרוב אליי.כאילו מדברים פה על מקום רחוק.וחס וחלילה אני גם
לא רוצה להרגיש את זה קרוב אליי.אני רוצה להרגיש בטוחה.אבל איך
אני בכלל יכולה להרגיש בטוחה?
אני מתחבטת פה בשאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה,שאלה שאני אפילו
לא יודעת איך לנסח,כי עדיין לא הצלחתי לגלות מהי.
זה מעצבן אותי שאנחנו חיים בשאננות לגבי הפיגועים,או לפחות ככה
אני יודעת שאני חיה.
כשיש פיגוע עוברים הלאה.ממשיכים בחיים.הרי ככה צריכים.
לא!
אני יודעת שלא.
אבל קשה לי להתחבר.באמת שקשה לי.כי טוב לי עם החומה שיצרתי לי
מסביבי.
חומת מגן דמיונית שבה אני מרגישה בטוחה ושאין כל סכנה לחיי.
אני חושבת שגם באותו רגע כשיצאתי בערב ופחדתי,עדיין לא ממש
פחדתי,כי נותרתי עם החומה שלי.חומת ההגנה הדמיונית שלי.
אבל למה שאני אצא ממנה?
הרי טוב לי שם.טוב לי להרגיש שאני בטוחה.
ואז אני חושבת מה היה קורה אם אני הייתי מתה.
איך הייתי רוצה שההלוויה שלי תראה.
אז אני חושבת על אותם ילדים שמתו.אותם ילדים שמתו בכל
הפיגועים.אותם ילדים שלא חוו את משמעות החיים.וזה עדיין לא
מצליח לחדור אליי.אותה משמעות אמיתית של מוות ושל הפחד ממנו.
לפעמים אנחנו גם צוחקים על כל המצב הזה. הרי בסופו של דבר מי
לא צוחק על זה כבר.בדיחות שחורות. מרירות.
אבל הסיבה היחידה שאני מעיזה לצחוק על זה היא בגלל שאני לא
באמת קולטת שאני יכולה למות עכשיו.כל רגע שאני מסתובבת ברחוב
באותם מקומות שהיו בהם פיגועים כל כך הרבה פעמים ואותם ממקומות
שמתריעים מפניהם.אני לא קולטת את זה.
אני לא רוצה למות!
אבל אני גם לא רוצה להישאר בבית.
תקראו לי שטחית,תגידו שאני פשוט רוצה לנצל את החיים.זה ממש לא
משנה.

כשאני חושבת על זה.כל פעם שמת מישהו הוא הופך לסטטיסטיקה,וכולם
עוברים הלאה.אבל בסופו של דבר אף אחד לא רוצה למות,ואף אחד לא
רוצה להפוך להיות חלק מאותה סטטיסטיקה.
ואולי בכלל עוד כמה שנים טובות כל מה שאנחנו עוברים עכשיו
יילמד בתור חלק מההסטוריה, והתלמידים יגידו תודה לאל כשיורידו
להם את זה מהחומר לבגרות,כי "זה סתם מייגע,עם יותר מדי
סטטיסטיקות ומספרים לזכור,ולמי יש כוח לזה בכלל?
הרי זאת כבר תקופה של שלום".
אבל אולי בעצם אני סתם יותר מדי אופטימית.