אלפי מחשבות רצו לי בראש. העיניים תרו אחרי סימנים מזהים,
רמזים שיוכלו לפתור את התעלומה. החום היה כבד, יחסית לאביב שנת
2002. סובבתי את הרכב במעלה הרחוב וחזרתי בחזרה. החיפוש אחר
מקום חנייה הסתיים במפח נפש.
האנשים ברחוב יצאו לתפוס רגעים ראשונים של שמש. היו עסוקים
בעצמם, כך זה נראה מהצד. גם אני הייתי עסוק בעצמי. נכנסתי
לחניון, עיניי מתקשות להתרגל לחשיכה מסביב. הצמא הציק לי.
הרגשתי את היובש בשפתיים. פתאום הלב דופק בחוזקה. איזה פחד, או
אולי זו רק התרגשות. הדלקתי סיגריה בסיגריה.
ברגע אחד אפשר להרוס הרבה רגעים נפלאים. התחושות התערבלו לי
במעמקי הבטן. "מה אגיד?", "איך אגיב?", "איך היא תגיב?", היא
תחייך?", "מה אעשה לעזאזל עם הצמא הזה?","אולי אלך מכאן וזהו".
בלאגן.
אמרתי שאני מגיע לאיזור. חשבתי לקפוץ לפגוש את המסתוריות. יום
חמישי, חודש מרץ, שעת צהריים ונוף של ים רחוק ומפתה.
יצאתי מהרכב, חזרתי לרחוב. אותם אנשים שראיתי מקודם חלפו על
פניי. שוב - מרוכזים בעצמם. אני, פתאום וללא כל סיבה מוצדקת
אחרת, התרכזתי בה. ראיתי בעיניי רוחי את התמונה שלה, האזנתי
לקול שבקע משפופרת הטלפון. נזכרתי בצחוקים הקטנים, בנשימות,
בהתלבטויות, בחששות ועצרתי.
למה הכל צריך להיות מסובך?
מה לעשות? להמשיך ללכת? להציץ פנימה? להיכנס ולשאול? לעשות
מעצמי צחוק? ללכת לים? לחזור הביתה? לחזור, לחזור, לחזור.
סידרתי את החולצה בתוך המכנס. והחלטתי להתקדם.
לא להיכנס, אולי להציץ כבדרך אגב. הסיכוי לזהות גם ככה קלוש.
אני כבר פה, אולי גם אלוהים מסתתר כאן בשבילי. בשבילנו.
הצעדים גברו. גם הצמא. חם.
פתאום ראיתי משהו מוכר. סימן זיהוי שהוזכר פעם, כבדרך אגב.
הופה! בפנים מישהי משועממת, לבד. זו היא? לא. זו לא. היא
מסתכלת עלי. אני עליה, מרחוק. לא מתקרב. ממשיך ללכת במרחק
סביר, כאילו כלום, עד שהיא נעלמת מטווח הראייה. כשאחזור אזרוק
עוד מבט לכיוון. זה המקום. על בליינד.
הלכתי, חזרתי. שוב היא. שוב מבט מצטלב. לא, לא דומה. לא יפה
כמו בתמונה.
פתאום מרגיש טיפש. למה להרוס פנטזיה? היא לא רוצה. הבטחת.
אמרת, אמרה. פאק יו.
נכנסתי לאוטו ונסעתי. סימני צמיגים נשארו על הכביש.
20 ומשהו דקות מאוחר יותר. הים צלול, בחוף שתי בנות. מוריד
מכנסיים ומתיישב. שיראו אותי. שאראה אותן. ביקיני חביב, שיזוף
ראשון. אחר כך התאחדנו. סיפרו שהן סטודנטיות. חופשה  מלימודים.
ילדות מתוקות.
שכבנו בשמש שעה ארוכה. ליקקנו שוקולד מריר שנמס, החלפנו
טלפונים שלעד יישארו במגירה. מפלס האגו עלה עוד טיפה.
נמאס, אז חזרתי הביתה, לחיים האמיתיים. התאהבויות/התלהבויות
קצרות, זיונים סתמיים, כיבושים חסרי תכלית, פלירטוטים חסרי
תוכן אבל בעלי מלל, עבודה, סידורים, קניות, ויכוחים ובלה, בלה,
בלה.
השאלות נשארו פתוחות. היא בשבילי, אני בשבילה, שנינו בשביל
שנינו? אלק. במבט לאחור, לא מתחרט לרגע שברחתי, שלא ניסיתי
לחטט קצת יותר שם בהר המיושב. בעצם כן מתחרט, קצת. עוד קצת
אפילו.
ילדונת, מתגעגע לשיחות נפלאות ולרגעים קסומים שהיו, ומי יודע
אם יהיו עוד.

ימים אחר כך תגידי שהתרגשת לקרוא אותי. כן, גם אני התרגשתי
כשהייתי שם.