ועוד שכבה של לק היא מורחת,
היא חושבת שאם היא מורחת אז היא שוכחת.
היא לא שוכחת, היא אף פעם לא שוכחת
אבל בסוף היא תמיד סולחת.הנה, עוד ציפורן היא צובעת
כמו שהיא צובעת את עצמה, שכבה ועוד שכבה
כאילו שלא, שלא איכפת לה.
"מה איכפת לי" היא חושבת, מה איכפת לי שלא איכפת לו
כי הוא תמיד ימשיך בשלו,
הוא פגע בה
והיא מושכת עוד אצבע בלק.
צבעים צבעים שם מתחלפים
למה שניהם לא מבינים שהם אוהבים?!
והיא מורכת, לא שוכחת, רק מורחת.
צבע ועוד צבע, אולי זה יעזור
אבל אותו זה לא ישבור.
כזה שלא איכפת לו, כזה הוא
וזהו!
יש לה חוכמה, חוכמת הלק:
למרוח, לא לשכוח ותמיד לסלוח!
ושוב ושוב ושוב...
כי מה איכפת לה שלא איכפת לו,
הוא תמיד יהיה הוא והיא תמיד תשתנה בשבילו.
ועכשיו הכל צבוע, והידיים שלה הכי יפות וצבועות- כמוה!