"הקשיבו לדבריי, האזינו לאמרי פי! בחודשים הקרובים אתם הולכים
לעבור תקופה קשה, טילים באליסטיים ירחפו מעל ראשיכם, רוקטות
תעופנה לצידיכם... "- כך נאם לו הנביא מול קהל של עשרות,בפינת
רחוב צפון תל אביבי. אחדים מהנוכחים גיחכו או התלחשו זה עם זה,
אבל רוב הנוכחים היו כמהופנטים.
הוא לא נראה נביא קלאסי, אמנם היה לו שיער ארוך ומפוזר, אך היו
לו משקפיים די אופנתיות, ג'ינס נחמדים וזקן צרפתי. גם תמי היתה
בין העומדים בקהל, אף היא לא יכלה להסיר מבטה מהאיש הכריזמטי
שדיבר בקול חוצב להבות: "...מי שלא יתגונן מראש, ויכין את עצמו
כיאות - ימצא את עצמו מתחבא בבורות ובניקבות המים!".
הנביא סיים את דבריו, הוא נשאר לעמוד עוד דקות מספר וענה
לשאלות של כמה נוכחים, לפתע הצביע על אשה שעמדה במרחק ושאג:
"אתם רואים את האשה הבלונדינית שם? זו עם משקפי השמש? הבוקר
בעלה היכה אותה נמרצות!", עשרות ראשים הסתובבו אחורה והביטו
בתימהון, במבוכה שנוצרה חמק הנביא מהקהל ונעלם. בירור קצר העלה
שהאיש אכן צדק, משקפי השמש הסתירו חבורות בעיניים. כשפנו להביט
שוב בנביא המופלא - לא מצאוהו.
דברי הנביא מצאו להם כר נרחב בליבה של תמי. היא היתה זקוקה
לעידוד ולהכוונה, למישהו שינחה אותה ויאמר לה כיצד לנהוג
בעתידה - כבר חצי שנה שהיא מצפה לשחרורה הקרב ובא, היא יודעת
שעליה להתכונן ללימודים, לשפר את הציונים, לחפש עבודה ומקום
מגורים, אך היא, בעצלנותה ובפאסיביותה, פשוט הניחה לעתיד
המאיים להגיע. תמי הלכה לה קדורנית ברחוב, בעוד יומיים היא
משתחררת, ואין לה לאן ללכת ומה לעשות. הנביא הזה, שראתה פתאום
בקרן הרחוב, נראה לה כתקווה שלה, היא גמרה אומר בליבה לפנות
אליו בפעם הבאה שהוא יגיע.
והוא הגיע. למחרת שוב עמד בזווית הרחוב וקרא: "הסוף מתקרב
אליכם במהירות ואתם לא עושים כלום! אתם רואים מולכם את
האפוקוליפסה מתקרבת, יש לאל ידכם למנוע אותה, אך אתם עוצמים
עיניכם! אוי לנוהגים בסכלות שכזאת...", תמי נדחקה בין הקהל הרב
שהתגודד סביבו, בין עשרות רבות של ראשים הנשואים אל עבר האיש,
עיניהם קרועות לרווחה ופיהם פעורים. "...הכינו את המקלטים,
איגרו את מזונותיכם...", שאג הנביא, תמי כבר עמדה ממש מולו.
כשסיים את דבריו, המטירו עליו האנשים את מטר שאלותיהם, גם תמי
ניסתה להשתחל אך ללא הצלחה. לפתע היסה אותם הנביא: "אתם רואים
את האיש הזקן הזה?", כל הראשים הופנו לאחוריהם, "הרי הוא גנב
מחופש!", ושוב התחמק הנביא בהמולה שנוצרה. תמי ניסתה ללכת
בעקבותיו בסמטאות שמאחוריו, אך לא מצאה אותו.
בלילה לא יכלה תמי להרדם, היא ייסרה את עצמה שוב ושוב - איך לא
התכוננתי לעתיד הידוע מראש? למה לא הכנתי את עצמי לבאות? הרי
ידעתי מראש שאני עומדת להשתחרר... היא דמיינה לעצמה את תסריט
הזוועה הצפוי לה - מחר היא תיפלט מהצבא אל האזרחות הכל
כך מאיימת. אין לה חברים מחוץ לצבא, אין לה מקצוע חוץ מתפקידה
הצבאי, אין לה כסף ללימודים, אין לה מרץ לעבודה, יש לה זוג
הורים מבוגרים שלא מקילים עליה את השהייה בבית, הלא היא תמיד
חשבה שאחרי הצבא מצבה ישתנה לטובה והיא תהיה סוף סוף עצמאית...
בתוך כך, גמלה בליבה ההחלטה. היא לא יכולה לשאת את הכאב
שבחופש, את המחנק שבשחרור, היא תתאבד. מיד אחרי הדרשה של
הנביא, אמרה לעצמה, בעודה שותה קפה חם. אחרי זה היא כבר נרדמה
לשינה מתוקה.
למחרת היא הלכה בלב כבד להשתחרר מהצבא, היא ניסתה להאריך את
הרגעים בהם היא עוד נקראת חיילת. בנסיעה באוטובוס חזרה, בה
נאלצה לשלם בעצמה אחרי תקופה ארוכה שלא עשתה זאת, בטחונה בצדקת
החלטתה גבר. היא הצטיידה באקדח, והלכה לקצה הרחוב. הנביא הופיע
ומיד פתח בשילהובו: "דעו לכם, אתם מתעסקים בהבליכם ובשטויות
הקטנות של החיים! אתם פוחדים להפסיק משיגרת יומכם על מנת להגן
על עתידכם! בסוף תמצאו את עצמכם אל מול הרעה, אל תבכו אחר כך:
'למה לא עשינו כלום?, למה ידענו ושתקנו?'...", תמי כמעט שכחה
לאן מועדות פניה, דברי הנביא לקחוה למחוזות רחוקים. גם קהל
המאות שסביבה היה מנותק מהמציאות, רכבים צפרו, עוברי אורח
תמהו, והנביא המשיך בדבריו. כשסיים, מיד קפצה תמי לפניו ואמרה
לו: "אני צריכה עזרה", את תשובתו היא לא שמעה בבליל הקולות.
היא ידעה שתכף הוא ינסה להתחמק והוא אכן הניף את ידו ונהם:
"אתם רואים את הבחורה הזו, שעומדת מולי?", מאות זוגות עיניים
ננעצו בה, "היא עומדת להתאבד!". ההמונים פשטו עליה ופירקו
מעליה את האקדח, בעודם צועקים לה קריאות גנאי: "מפגרת",
"טיפשה", "שלא תחשבי על זה אפילו".
רק בחור אחד נחמד ניגש אליה בשוך ההמולה וניחם אותה...
בלילה שוב לא יכלה תמי להרדם, היא תהתה מניין ידע הנביא
אודותיה. היא דחתה את התאבדות למחר. ובכלל, החשק שלה להתאבד
ירד מעט. הבחור דווקא היה נחמד, הוא גם הציע לה עבודה מעניינת
המשלבת לימודים, נראה איזה שהוא אור בקצה המנהרה. גם אקדח כבר
לא היה לה.
כל היום עבר, מורט עצבים בציפייה לנביא. שוב הוא הזהיר
מהעיוורון ועצימת העיניים, שוב מאות רבות של אנשים התגודדו
סביבו, אף מצלמות טלויזיה נראו שם, שוב ידעה תמי שבסוף נאומו
כל אחד יחזור לביתו וימשיך בשגרת יומו.
הפעם בסיום נאומו, לא שעתה תמי לנסיונות הטעייתו, כשקהל האלפים
הביט אחורה, לראות נער מסומם, תמי החזיקה בכנף מעילו של הנביא
ורצה אחריו.
כשהגיעו לחדרו האפל, שאלה אותו תמי סוף סוף: "מאיפה אתה יודע
את כל הנבואות האלה שלך על העתיד?"
-"אני?" השיב האיש, "הכל מההיסטוריה, היא חוזרת על עצמה בדיוק
מזעזע, כל מה שאמרתי כבר קרה בצורה כזו או אחרת, גם במישור
הכללי וגם במישור ה...", כאן הוא הישיר מבטו אליה, והיא
השלימה, "הפרטי...".
-"אבל...", המשיכה תמי, "מאיפה ידעת עליי, ועל האשה הבלונדינית
והנער?"
-"אה, זה?" חייך האיש, "זאת סתם נבואה..."