אני יודע שזה קצת נדוש אבל בכל זאת, העיניים שלה היו הדבר היפה
ביותר שראיתי אי-פעם. חומות-ירוקות עם ניצוץ של שובבות בתוכם.
אני בדרך כלל לא מאלה ששמים לב לעיניים אבל העיניים שלה היו
דבר שלא ניתן לפספס, ובטח שלא להתעלם ממנו. מבט שאומר שהנה היא
כבר זוממת משהו אבל בו זמנית תמים לחלוטין, לעולם לא מתנצל אבל
אי אפשר שלא לסלוח לה. קשה להגיד עליה שהיא יפהפיה, או שיש בה
איזה משהו מיוחד. לומר את האמת אם הייתה עוברת לידי ברחוב ודאי
לא הייתי מבחין בה מבין ההמון, או מקנה לה איזה שהיא תשומת לב
מיוחדת. אבל מהרגע הראשון שראיתי את עיניה אני שבוי בקסמה.
קוראים לה נורה, או ככה לפחות קראו לה, או בעצם היא קראה
לעצמה. בכל אופן זה מסובך ואני מבטיח להסביר, אבל אני רק רוצה
להגיד שאני אוהב אותה. ואני רוצה שכולם ידעו כי עשיתי לה דבר
מאוד לא יפה, ואני מצטער על כך. והייתי כלב ואני יודע אבל זה
חשוב לי להצהיר בקול גדול שכולם ידעו ובעיקר היא שאני אוהב
אותה, את נורה, את הבחורה עם העיניים הירוקות-חומות המדהימות
ביותר שראיתי בעולם.

הפעם הראשונה שראיתי אותה-
חזרתי מבאר-שבע, באמת שזה לא חשוב מה עשיתי שם, אני רק אציין
שאני לא נוהג להגיע לבאר-שבע לעיתים קרובות אני בדרך כלל לא
מדרים מתל-אביב, או לפחות לא הדרמתי עד אותו היום, אבל בטח
הייתה לי שם איזה שהיא פגישה. עסקים, לא משהו רציני.
אז חזרתי מבאר-שבע, ואני מה אני אגיד.. לא מי יודע מה חזק
בניווט וכמו בכל נסיעה מחוץ לרדיוס ה2 ק"מ מבית הגידול שלי גם
הפעם הלכתי לאיבוד. נסעתי שעות על גבי שעות ונדמה כאילו ככל
שנסעתי וניסיתי להגיע חזרה אל הכביש הראשי ככה יותר ויותר
התרחקתי מהצויליזציה. אחרי כמה שעות טובות התיאשתי וגם התחיל
להחשיך, החלטתי שבמקום להסתובב במעגלים אני אחנה בצד ואחכה
שתעבור איזה משאית או משהו כדי שיעזרו לי למצוא חזרה את הדרך.
אז חניתי באיזו נקודת תצפית לנוף וחיכיתי, כבר היה ממש מאוחר
והשירים ברדיו הפסיקו להיות קופצניים והפכו להיות יותר ויותר
נוגים, ארוכים מייגעים. כל כך ניסיתי להישאר ער.
האמת שבכלל לא שמתי לב שנרדמתי, רק כשהיא תיקתקה לי על החלון
ופתחתי את העיניים וכבר היה אור הבנתי שבעצם ישנתי כל הלילה.
היא לבשה שמלה לבנה והשער השחור שלה היה חצי אסוף, שערות
פוחזות מתפרצות מכל עבר, והעיניים האלה שלה. שתקתי כי הם כל כך
הפתיעו אותי, לא ציפיתי לה,  בחורה באמצע המדבר, אבל העיניים
האלה שלה היו בשבילי הלם מוחלט. שתקתי מספר שניות רק מעוצמת
הזעזוע. אחרי השתיקה הייתי מוכן להתחתן איתה, אחרי שהיכרתי
אותה במשך ארבע שעות כשהיא הצעידה אותי לבית,אם אפשר לקרוא לו
ככה, שלה בין ההרים, החלטתי שהיא הבן אדם הנוראי בעולם. אחרי
שבוע כבר הייתי מאוהב.
ככה היא נורה אין אצלה באמצע, היא לא סתם אחת. היא לא משאירה
אותך אדיש, או שאתה מטורף עליה או שאתה מתעב אותה עד עמקי
נשמתך. ובדרך כלל זה גם וגם, עד כמה שזה נשמע מוזר. היא פשוט
סוחטת ממך כל כך הרבה רגשות, שאתה מרגיש כאילו אתה נמצא בתוך
הוריקן או טורנדו מתחבט ונופל וקם והכל בבת אחת, צמרמורת של
עונג ושל געגוע חולפות בי כשאני חושב על הרכבות הרים האלה
שמערכת יחסים עם נורה גורמת לך. אבל היא הלכה, ואני כל כך
מתגעגע, וכל כך מצטער. ואני אגיד את זה עוד כל כך הרבה פעמים
רק כי אני מאמין שאם אני אעשה את זה יש איזה שהוא סיכוי שאני
אוכל לקום כל בוקר ליד היצור המדהים הזה, ובשביל זה אני מוכן
לעשות הכל. אפילו בלי כמעט.