הם מקיפים אותי אט אט. חושפים שיניים ונושפים. אני מנופף בכל
כוחי בלפיד בוער שמצאתי השד יודע איפה. והשד גם יודע שהלפיד
הזה לא יחזיק מעמד לנצח. הוא וחבריו מקיפים אותי ומחכים. מחכים
לרגע שבו אשבר. מחכים לרגע שבו הלפיד יכבה. מחכים לרגע שבו
יוכלו לנעוץ בי שיניים ולהפוך אותי לאחד מהם. ערפד מוצץ דם.
העיניים מתמלאות בדמעות, ואני כמו ילד קטן מושך בכתפיים. לא
רוצה לא רוצה לא רוצה. לא רוצה ליפול כמוכם. אני מרחם עליכם,
חיות צמאות דם. חושבים שאתם מאושרים. חושבים שאתם חיים. אבל
אתם חיים-מתים. ההנאות שלכם נבובות. המטרות שלכם בזויות. החיים
שלכם אינם חיים. העולם שלכם ריק. תרבות של כלום. ואתם אפילו לא
יודעים את זה. ואין מה לנסות ולהסביר. אתם לא תבינו. אתם לא
אשמים, פשוט לא תבינו. אתם לא מכירים שום דבר אחר. אני לא כועס
עליכם, אני מרחם. וגם קצת פוחד. זה עלול לקרות גם לי. אני על
סף הנפילה, ורק בינתי עומדת לי למשמר. אבל די בנשיכה אחת כדי
שאפול. כדי שאהפוך לאחד מכם. כדי שאצטרף למירדף המיותר הזה אחר
דם. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. תחזיקו לי אצבעות.