- אתם כבר גדולים- אמרה לאה,המורה לציור, מבטה כולו תעוב.
- מי מכם ,הבנים, לא משתמש עדיין בדאודוראנט. זה בלתי נסבל-
סיימה, וחזרה את שולחני.
צחוקים כבושים.
-יפה מאד , אביתר.-חייכה אלי- תמשיך בכיוון הזה. נראה לי שיש
כאן עוד תמונה המיועדת ללוח הכיתה. ואולי הפעם אף ללוח המודעות
במסדרון.- שוב צחוקים, הפעם קול הבנות.
אני התפתחתי מאוחר.
תמיד הייתי הנמוך מבין כל הבנים. הבנות היו גם ככה גבוהות
מכולנו, וזאת אומרת שהייתי כנראה הנמוך בכיתה.
כשהיו משמיעים את "הילד הכי קטן בכיתה" הייתי מיד מכבה את
הרדיו. כשנתקלתי בספרי הספרייה העירונית בגיבורים שקומתם היא
"כזרת" תלשתי מתוכם את הדפים .איש ודאי לא מבין לאן נעלמו
"אצבעונית" מתוך "סיפורי אנדרסן המלא", או "סטיוארט קטינא".
שימי, מהכיתה המקבילה, שהיה גם הוא נמוך ואח לצרה, היה אומר
לי, שיש דווקא אנשים גדולים שהם קטנים. כמו נפולאון למשל.
אז הלכתי לקרוא על נפולאון.
אז לא תמצאו יותר את הערך באנציקלופדיה "אביב".
ולא ב"מכלל". ולא ב"גדולי אישים". כן, לא הרגיעה אותי העובדה
שנכלל בספר בעל שם כזה. מה זאת, נחמה קטנה בים גבוה ? חה חה.
כולם היו צוחקים על ממדיי, במיוחד כשהגיעה עונת הקייץ והיו
הולכים יחדיו לחוף הרחצה בבגד ים וכפכפים( כן אני יודע שכותבים
"קבקבים" אבל רק כותבים את זה ככה. אףאחדלאמדברככה. אפילו לא
מבוגרים.)
הכי מרגיזות היו הבנות.
הן לא חסכו ממני שום פירור של שנינה, חוכא ואיטלולא. פעם שמו
לי חול בתיקרחצה, ופעם מצאתי בובת חרסינה קטנה של גמד על
השולחן שלי בכיתה, עם מדבקה של הוליהובי ועליה המילים "מי הגמד
שלך?", כמו היתה זו מתנה במשחק ה'ענקים - גמדים' שלפני יום
השנה לבית הספר. היכרתי מייד את כתב ידה של ציבי מלכת הכיתה על
המדבקה.
אז את החול פיזרתי על פני כתובת בדבק פלסטי על בריסטול כתום "
ברוכים הבאים לכיתה ח' שלישית" עם איקס על הש' השנייה ול'
במקומה, ותליתי מעל לדלת הכניסה.
מהגמד עשיתי חול.
כן , הן לעגו לי לא מעט, והגרועה ביותר היתה ציבי המכשפה.
אך לא המורה לציור. היא מעולם לא צחקה עלי. היא תמיד התנהגה
כאילו הבעייה שלי לא קיימת כלל.
וגם היא בת, חשבתי. קוראים לה לאה, ולא ליאון. למרות שנראתה
קצת כמו ליאון.
בכל שנה הייתה המורה לציור בוחרת מבין כל העבודות שהגשנו
בשיעוריה את המתאימות ביותר לקשט את הקירות. וכל שנה היתה אחת
העבודות מתחרה על הזכות להיתלות במסדרון בית הספר. ההתרגשות
בקרב הכיתה הייתה גדולה. כולם הגישו ציורים לתחרות שהפרס בה
הוא (וקיויתי שהפעם אצליח להגשים את החלום), שהציור שלך ייצג
את כל הכיתה בתצוגה הגדולה.
אני עוד אחזיר להן, חשבתי.
אצייר מן ציור כזה, הן עוד תראנה מי פה הקטןומיגדול.
ביום ההולדת הארבע עשרה שלי לא באה אף ילדה. חוץ מאילנה,
וזהבכלללאנחשב .
המשפחה של אילנה גרה למטה והיא בכלל לומדת ב"גני שלף" שזה
פנימייה דתית חקלאית. אנחנו מתכתבים," חברים לעט", כמו
שאומרים. וכשהיא באה לביקור אנחנו משחקים במלחמת הכוכבים או
זורו. אני חושב שהיא בסדר. זאת אומרת בתור בת. אין לי שום דבר
נגד בנות בכלל. רק בפרט, נגד ציבי והמכשפות מכיתה ח' שלילית.
ראו את ציבי מלכת הכיתה יוצאת מהחדר של היועצת. ראו אותה בוכה
קודם. ראו אותה מתחבקת עם המורה לאה. אחר כך היא לקחה אותה
באוטוביאנקי שלה.
הלכתי לקצה הרחוב וראיתי שהאוטו לא פנה לכיוון הבית של ציבי.
רצתי לאט, כמו בשיעורי ספורט שרצים מסביב לשכונה. נשיפות
ונשימות באותו קצב, כמו שהסביר מישה, המורה להתעמלות. אני טוב
בריצה. טוב, אולי לא כמו שימי אבל הוא היה בחוג ספורט בקייץ
ומישה אמר שזה קידם אותו המון ושהוא חושב בשבילו על כיתת ספורט
בלייידי דייויס. אז ציירתי את הליידי דייויס עושה ספורט עם כל
הכיתה. שימי נורא צחק ואמר שבחיים לא ייתלו את הציורים שלי
במסדרון כי הם מצחיקים מדיי בשביל הביתספר הדפוק שלנו.
אז דפקתי ריצה אחרי האוטו.
רצתי לאורך הרחוב עד שעצרתי לצד הכביש לקחת אוויר. מימין היה
גן שאולל. גן שאולל היה המקום בו תמיד היינו נפגשים כל החבר'ה
אחרי פעולה בצופים למשחק הנדזאפ. היה שמה שלט " גן שאול ל.-
לזכר בנינו ואחינו האהוב ש. לוינסון ", ומתחתיו ערימה קבועה של
חרא. מי שהפסיד בהנדזאפ היה צריך לשמור על החרא עד שנגמר
המשחק. פעם הרחקנו כל כך אחד מהשני תוך כדי משחק , עד שכולם
התייאשו והלכו כששקעה השמש אחד- אחד הביתה , לבד. ורק שטיכמוס
נשאר לדגור על החרא גם בחושך. אמא שלו, גברתשטיכמוס לא ידעה
נפשה מרוב דאגה, כמו שכותבים בספרים. אז היא הכניסה לו טוב טוב
אחר כך. אמרתי לו שאם היה מחכה רק עוד שעה היא כבר הייתה רק
מודה לאלוהים שהוא חי ונותנת לו גלידה לארוחת לילה.
אז עצרתי ליד גן שאולל וככה מזווית העין ראיתי את האוטוביאנקי
של המורה לאה נח מאחורי הסלע הדקורטיבי. הוא היה ריק.
אז המשכתי פנימה על שוליו של שביל החצץ, כשאני משתדל לא לעשות
יותר מדי רעש, ומקפיד על ת"ג בצצ"ת כמו במשחק "חטוף את הדגל"
בתנועה.
ואז ראיתי את הרגליים הארוכות של ציבי מלכת הכיתה. מתוכן ירדה
ועלתה ושוב ירדה תספורת המברשת של המורה לאה.
כשחזרתי חרש בשביל החצץ ידעתי, שהפעם הוביל אותי היישר אל
לוח המודעות הגדול במסדרון בית הספר.
