"מוכרחים להיות שמייח" הוא אמר ונסענו.
הגענו לפאב, הוא, הסיבה שלי ואנוכי. חצי עייפים חצי צמאים
לאלכוהול.
הם הזמינו בירה, ואני כמו תמיד, את שלי. אחד אחרי השני שלפנו
סיגריה, הדלקנו ואת הקופסא הנחנו על השולחן, היא את שלה, אני
את המחורבנות שלי והוא את הלאקי שלו, כאילו מוכנים לשיחת נפש.
דיברנו קצת מוסיקה, קצת לימודים, קצת מהכל. צוחקים פה, מפהקים
שם.
"את כזאת נגטיב, למה תמיד שחור? תמיד סגורה ועצובה" הוא התנפל
עליי. הסברתי לו על החיים שלי, על הראייה שלי ועל האידאולוגיות
שלי, היא, מסתכלת עליי במבט הזה שכבר מכיר הכל והוא, מהנהן עם
הראש בשלילה. הוא התחיל להסביר לי על מה שעבר, סיפורים מפה ועד
לאמריקה, ולא בזלזול. הקשבתי מהופנטת. סיפור חיים מעניין היה
לו והילד בקושי בן 18, מנסה להאיר לי את הנשמה, מדבר איתי על
אמונה עצמית ו"מוכרחים להיות שמייח". הסברתי לו שאני מבינה
אותו, אבל אנחנו שני עולמות שונים, שהוא סותר את הראייה שלי.
והסיבה שלי, מלטפת לו את הרגל מתחת לשולחן שאני לא ישים לב
ומפהקת בלי הפסקה.
"את לא רוצה להיות בנאדם מאושר?" הוא שוב התנפל עליי כשהוא
מוציא את כל הסיגריות מקופסאת הלאקי שלו. השבתי בחיוב והסברתי
לו על המורכבות שבעניין. הוא החזיק את הקופסא ביד והסתכל לי
בעיניים - "זאת את" אמר ולקח סיגריה - "זאת הנשמה שלך" הכניס
אותה ללאקי ולקח עוד אחת- "זאת האידאלוגיוה שלך, הערכים והדעות
שלך" והכניס גם אותה לקופסא "זאת בשביל המשפחה שלך, החברים וכל
האנשים שקרובים לך" אמר והכניס גם אותה, ולאט לאט מילא את כל
הקופסא הריקה בתוכן "וכל זה נותן לי אותך! שלמה, מלאה, לא חסר
לך כלום" הוא אמר "אין לך שום סיבה לחסום את עצמך באידאולוגיות
שחורות מלהתקדם בחיים". לקחתי אותי מהידיים שלו, הוצאתי מתוכה
סיגריה, הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי "מה קורה אם היא שבורה? אם
אתה קונה קופסא עם סיגריות מקולקלות, מה קורה אם יש פגם
בייצור?", הוא לקח לי את הסיגריה מהיד ושבר לה את הצ'ופצ'יק
"אז מה?!" הוא אמר "נראה לך שאני לא יכול לתקן אותה?" הוא אמר
וניסה ללקק אותה ולחבר את הצ'ופצ'יק אבל האמת היא שלא ממש הלך
לו, הוא התייאש והדליק אותה כשהצ'ופצ'יק במאפרה " לא משנה" הוא
אמר "אני יכול". "מה המטרה שלך בחיים? הוא שאל ועניתי. הוא לקח
קערית עם בייגלה שהייתה על השולחן והניח אותה בקצה- "זה את
עכשיו". בסוף השולחן הוא שם את המצת - "זאת המטרה שלך". ביניהן
הוא שם בקבוקי בירה וכמה קופסאות - "זאת הדרך" אמר כשהוא לוגם
מבקבוקי הבירה שסימלו את הדרך והלכו והתרוקנו ומתחיל להסביר לי
כמה הדרך אל המטרה קשה ומייאשת, והסביר שאם רק רוצים, ושוב דחף
את הקטע עם האמונה עצמית, אז מגיעים למטרה "ורק אז תשיגי את מה
שרצית" אמר לסיום. העפתי מבט על הדרך והמצית "ומה אז?" שאלתי.
חזרנו הבייתה. הוא והלאקי שלו, הסיבה שלי-היפיפיה הנרדמת
ואנוכי. הצ'ופצ'יק נשאר במאפרה.