הלכתי בשביל הצר בין הברושים הגבוהים, ידעתי מה אני מחפשת- את
החופרים. המשכתי ללכת עד שראיתי בחלקת אדמה רחוקה ומבודדת שני
אנשים בבגדי פועלים עם אתים ביד, ושניהם, תוך כדי שיחה להוטה
שלפעמים גורמת לאחד לעצור מלאכתו על מנת להשיב לשני, לבושים הם
בגדי פועלים- מהבגדים האלה שלפני שזורקים אותם עושים בהם שימוש
אחרון. ושניהם חופרים. הגעתי בסמוך אליהם ונעמדתי מעל לבור-
מספיק עמוק בשבילך? פנה אלי אחד בשאלה. לא הייתי מסוגלת לענות.
גם לא הייתי מסוגלת לפתוח איתם בשיחה... הרי הם החופרים ואני
באתי... בשביל מה בעצם? אני לא יודעת. החזרתי אליו מבט כזה
שאומר עד כמה הוא לא מצליח להצחיק אותי ונשארתי שם עומדת. זה
נמשך כך כמה שעות- הם חופרים בשיחתם באדמה ואני עומדת בצורה
סטאטית מוחלטת ומסתכלת על עבודתם עד שירד ערב והתחיל
להחשיך....

מצאתי עצמי מול דלת בית הוריי, שוקלת פעמיים אם להיכנס ואם כן-
האם לדפוק על הדלת? האם יש לי עוד זכות להיכנס לכאן כבת בית?
היססתי לרגע ובסוף החלטתי- למה לא?

פתחתי את הדלת ונכנסתי. הכלבה שלי רצה לעברי וכשהגיעה בסמוך
אלי עצרה והביטה בי בקיפאון.. אמי שרצה אחריה כדי לראות מי
נכנס בדלת (שהרי כבר זמן רב היא לא מצפה לאף אחד) הביטה בי
במבט מוזר- לא מאמין משהו, אך עדיין שמח. היא רצה לחבק אותי,
כמו בן ששב הביתה ממלחמה, ומי אני בסך הכל? רק הבת שלה שכבר
המון פעמים נכנסה בדלת ואולי כבר עברה תקופה ארוכה? אולי...

אמא הושיבה אותי על הספה, כולה נפעמת. תוך כדי ריצות (בקושי
ראיתי אותה, היא עברה מחדר לחדר בשיגעון מטורף) היא שאלה
כשעזבה את אחד החדרים לכיוון המטבח- "את צריכה לאכול? עדיין
עושים את זה?" מה? אמא, מה את רוצה ממני? מה זה השאלות אלה? לא
הבנתי כלום!! היא הגישה לי עוגה וצלחת פירות אך לא הרגשתי כל
צורך לגעת בהם, תמיד דגלתי במחשבה שאם לא היינו צריכים לאכול
לא היה רעב בעולם, וכבר בעייה אחת נפתרת.
אחותי הקטנה הגיעה הביתה, ראתה אותי ושאלה:
"חזרת?"
מאיפה לעזאזל?
"הלכתי?"
עניתי לה בחזרה. היא הסתכלה עלי בתימהון ופנתה אל אמא-
"אולי נביא לה את האלבומים?"
"מה, יש תמונות חדשות? תביאו לראות"
מיד הובאו לידיי שני אלבומי תמונות עבי כרס ואחותי ואמי ישבו
לידי אחת מכל צד בתנוחה הבאה להראות כי בלעדיהן אני בטח לא
יבין מה יש באלבום.
- "את רואה?, זאת ההלוויה שלך, תראי כמה אנשים הגיעו..."
- "וואלה איזה יופי, לא ציפיתי לכל כך הרבה אנשים..."
- "תראי את התמונה הזו, אבא צילם איך שורפים לך את הקעקוע."
מה? אבל עד עכשיו אבא בכלל לא ידע שיש לי קעקוע, אבא המסכן, זה
בטח עשה לו רע שהבת שלו מתה בלי לגלות לו שיש לה קעקוע...
הם העבירו תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה- שני החופרים הצטלמו
יחד עם האתים בידם וחיוך רחב נסוך על פניהם- טרחנו אבל סיימנו
את העבודה בזמן... גם אחותי הצטלמה איתם בתמונה אחת, והדודות
שלי, שהתלבשו דווקא מאוד יפה, הצטלמו ביחד כשהן מחזיקות זרי
פרחים צבעוניים ומחייכות בהנאה...
- "איזה נחמד, חבל שלא הייתי שם..." אמרתי בעצבות משהו כאילו
פיספסתי את המסיבה הגדולה בחיי...
עוד תמונה ועוד תמונה, שלושה פילים שלמים בזבזו על ההלוויה
שלי... פתאום משהו התחיל להטריד אותי מאוד- ה ק ע ק ו ע ! ! !
!
מה פתאום לקחו לי אותו? באיזו זכות? הבטן שלי התחילה לעשות את
שלה ולהעלות את הכעס ממנה והלאה היישר אל הגרון אשר לא עמד בזה
יותר ופלט צרחה איומה "ל מ ה ? ? ?" אני מודה שמכל השאר כבר לר
היה איכפת לי, התרגלתי שבעודי בחיים מחלקים את רכושי. תמיד
כשהייתי משאירה משהו בבית הורי, הם נהגו לתת אותו לאחד מהאחים
שלי מבלי לשאול אפילו אם יש לי עוד צורך בו... כמה פעמים
נחנקתי מההרגשה הזו של לראות את רכושך עובר בירושה עוד בעודך
בחיים. אבל הקעקוע? הוא תמיד היה שלי, אף אחד לא יכל לקחת אותו
ממני, הוא לא יכל לעבור לאף אחד בירושה, הוא אני, הוא שלי ורק
שלי!! גניבה!
התחלתי להשתולל בבית, לא ידעתי במה להכות, את מה לשבור, חיה
בכלוב של חברה- צריכה לעשות כנדרש, להגיב כנדרש ולסבול
כנדרש... שונאת אותכם!! עמדתי בדעתי שאני יחזיר אלי את הקעקוע
שלי...רצתי למדריך הטלפונים לחפש מקעקע... אבל, אוי ואבוי, את
הציור המקורי זרקתי מזמן ואין לי אף תמונה עם הקעקוע לפני
ההלוייה, שכן אבא לא ידע... לא חשוב, אני אלך לעשות לי חדש,
כדי ששוב יהיה לי משהו משלי שאף אחד לא יוכל לגעת בו בלי
רשות...

הגעתי אל אחד המקעקעים וביקשתי ממנו לעשות לי קעקוע בכתף שמאל,
שכן הקודם היה בצד ימין ורציתי להשאיר את המקום הזה פנוי
לזכרו.. החדש היה גדול יותר, צבעוני, ורק שלי!!
חזרתי הביתה כדי להראות לאמא את הקעקוע החדש.
כשהגעתי הורדתי את החולצה כדי להראות לאמא את הקעקוע החדש, אך
כשסובבתי את הראש לצד ימין...
ראיתי שהקעקוע הישן עוד שם, עומד לו איתן עם הגיטרה שלו
ומנגן...
אז מסתבר שהם לא יכולים לקחת אותך ממני...

התעוררתי...