אם הייתי מאמינה אולי הייתי יודעת. אם הייתי מאמינה שהכל
ממשי, העצים, הזכוכיות של הפנסי רחוב, האבק על התריסים. אם
הייתי מאמינה שאני נוגעת בזה וזה באמת שם, באמת גדל, באמת קשה,
ולא עומד להתפורר בין ידיי תוך רגע או שניים. שולחנות הלימוד,
המדרגות, הנעליים כבדות המשקל של הנערות קלות הדעת. הייתי
עוברת שם, אבל לא באמת הייתי שם. שמעתי, שיננתי ואז הקאתי הכל
דרך עט ודף משובץ, אבל לא באמת למדתי. הייתי מעבירה את היד על
השולחן הירוק, בוחנת אותו מכל צדדיו, מנסרת ממנו קצוות, מטיחה
בו מחברות. והוא נשאר שם. לא נמס, לא התפוגג אל תוך הכלום. אבל
ההרגשה הזאת שלי עדיין נשארת. שזה לא אמיתי,  שהכל בראש, זה
הכל בראש, מאטריקס חונק והרסני. היום קוראים לזה "לצאת
מהמאטריקס". לצאת מהזיוף הזה שנקרא "מציאות" שמתעתע בכולנו.
פעם, בזמני, קראו לזה "צאי מהשאנטי שלך ותתחילי להתרכז"
עוד שנתיים זה יהיה בסדר. עוד שנתיים זה יהיה הקטע, ליסוע
להודו ולדרום קוריאה, לרכב על דולפינים בנפאל  ולהתנזר בטהיטי,
לחפש את עצמך, לחזור שליו יותר, שלם יותר, מסומם יותר, מאמין
פחות.
לחזור להיות שפוי חברתית, אזרח תורם מעוצב כהלכה על פי נורמות
חברתיות מנוונות, להרוויח את לחמך, להיות נאמן, יצירתי, בונה,
שופע, משפיע, טלוויזיה דרך אינפוזיה לוריד, אינטרנט דרך הנשמה
מפה לפה. כבר אין שמות, אתם מבינים. רק כינויים. אנחנו עוד
נתון שובב בזרם של מידע. הכל ידוע, כל הפרטים שלנו, מה מספרנו
מהרגע שנולדו, איפה אנחנו גרים וכמה נרוויח, איך אנחנו חיים
ומתי נמות. אל תגידו שלא. אם יצליבו את כל הפרטים, את כל
המילים שנכתבו, את כל הנשימות שנעתקו... כל אחד, בסופו של דבר,
יודע בסתר ליבו, מתי ימות.
אבל אנחנו כבר לא מפחדים. כי זה לא אמיתי. המילים שלי הם זרמי
חשמל מהבהבים ועוד דקה אני אתעלף ואתם לא תדעו. עוד שתי דקות
אני אשתה, ועוד שתי שעות אני אקיא, ועוד שני חודשים אני
אתגייס, ועוד שנתיים אני אשתחרר, אסע למצוא את החיים שלי, ולא
אחזור. והמילים שלי ימשיכו להבהב ואתם לא תדעו, מי אני, מה
הייתי פעם, מה לא הספקתי להיות. ואני שומעת אתכם אבל אני לא
מאמינה לכם. אני יודעת שאתם קוראים, אני רואה שאתם מבקשים
שאכתוב בחזרה, אני מתחילה לכתוב, ואז המילים מפסיקות. אולי אני
נלחצת, מהצורך להגיב, מהרצון לשתף, מהאמת שבקרבה. כולם כבר
יודעים הכל, חיים באינפוזיה, שורטים עצמנו עד זוב דם, מחייכים
בשקט. לא מפחדים כי כבר אין מה שיזעזע. לא אמיתיים כי כבר אין
מה שירגיש.
הייתי רוצה לדעת איך זה דשא רטוב כשיחפים. הייתי רוצה להזכר
איך מתאהבים דרך כפות הידיים, איך בוכים דרך הבטן, איך מאמינים
דרך עצימת עיניים. לכאוב את הפרפרים, לנשום את הגשם, לכבות את
המחשב. בלי פרסומות ברחוב. בלי עשן של קופסאות מתכת על גלגלים.
בלי דגלים, צבעים, לאומים, מחסומים, תאונות, הפגנות וחריקות
בלמים. בלי לרדוף אחרי הכסף, בלי לסגוד לכלי הזהב. בלי מקדשים.
בלי אמונה. רק הבנה, רק שלווה קטנה.
תסבירו לי למה אנשים אף פעם לא עצרו להסתכל בבועות של הספרייט.
לכל אחת יש שם חיים משלה. הן פשוט מסתובבות סביב עצמן, עולות,
ונעלמות. תסבירו לי למה אנשים אף פעם לא עצרו לגלות שכשבוהים
כמה דקות במאוורר תקרה, ולא רק במאוורר שלהם, הוא מתחיל
להסתובב לצד השני. תסבירו לי למה כל אחד מחייך אליי את החיוך
הטיפשי שלו, ומדבר את השיחות האינפנטיליות שלו, ונוגע את
נגיעות ה-כביכול-בלתי-משים שלו. תסבירו לי למה אני נעלבת, כל
כך בקלות, מאנשים קטנים וצבועים שלא אכפת לי מהם כלל. תגידו לי
לאן ללכת, שלא יהיה שם אור, ולא יהיה שם חושך, רק ערפל
בין-ערביים ואנשים טובים.
תסלחו לי. תסלחו לי כי טוב לי. כי אני כבר לא בוכה כמו פעם,
וכי יש לי חבר, כי אני מסיימת ללמוד, וכי יש לי עבודה, וכי אני
קמה בבוקר וזוכרת על מה חלמתי. תסלחו לי כי אני יודעת מה
לעשות, ועם מי להתנהג, וכי אני כבר לא לבד.  תסלחו לי כי לא
באמת טוב לי. כי הטעתי ושיקרתי וכי אני לא מי שאני כותבת שאני.
כי רע לי כשקמים בבוקר, ורע לי כשעוצמים את העיניים ללכת
לישון. אבל בין לבין טוב לי. כי אני יודעת שזה לא אמיתי. אני
מרגישה שיש משו מעבר, משו אחר, שיום אחד עוד יסחוף אותי אליו,
ימחק את כל מה שהיה, ואת כל מה שחשבתי שיהיה. תסלחו לי כי אני
לא יודעת לכתוב, ולא ממהרת לענות, ולא שוקלת ברצינות. ולא
שוקלת הרבה. תאהבו אותי כי אני לא יודעת כלום יותר מזה. תעזבו
אותי כי אני לא מאמינה פחות מזה