היא יושבת על הספה הכחולה החדשה, שעונה קדימה, מבטה במסך.
דמויות שונות מרצדות על גבי המסך, בתוך תוכה ידעה שהוא לא ירצד
שם.
לידה, בעלה, איש נהדר וחם, ואוהב, שתמיד היה לצידה. שלום החזיק
את ידה בין שתי כפות ידיו, מחמם את ידה ואת ליבה.
על הרצפה, על השטיח החדש, יושבות התאומות, עירית ונירית. נירית
יושבת על רגליה של אימה, עירית יושבת ישיבה מזרחית. בין שתי
הבנות יושב כלב הדני הענק שלו, בוהה בטלוויזיה כמו כולם באותו
אחר צהרים גורלי.
האוירה הייתה ברורה. כולם קיוו שהוא לא יהיה אחד מהמעורבים,
שהוא בסדר, ושהוא לא נפגע. אפילו הכלב הרגיש את זה. זו כבר
הייתה רוטינה בבית ראמר. הבן הבכור, היה חיל, וכמו תמיד קיוו
שאין לו קשר לאותו פיגוע של אחר הצהריים ביום שני בהיר. כבר
קרה שהיה באיזור, והם אכן ראו אותו בטלוויזיה, אבל זה היה רק
בגלל שעזר לפנות פצועים ונפגעים מאיזור הפיגוע. לא יותר מזה.
הפעם, לא ידעו עדין מה מחכה להם.
בשעה ארבע ושלוש דקות, קיבלה אימו טלפון מאחותה. פיגוע, לפני
כמה דקות, תדליקי את הטלוויזיה. היא הדליקה. הכול היה כה מוכר.
כמו אוטמט התקשרה אליו לפלאפון. "הטלפון אינו זמין", נותר רק
לקוות. לצפות ולקוות שהוא בסדר, כמו תמיד, הרי לא יוכל להיות
שהוא נפגע, נכון?
שעה עוברת, שלום, מגיע הבייתה. הוא שמע על הפיגוע בדרך הבייתה
ברדיו. הוא הדליק את הרדיו כאשר נכנס לרכב אחרי העבודה. והקשיב
מרותק. זה מזל שלא נכנס לתאונה על הכביש.
התאומות הגיעו הבייתה מעט לפני אביהם. הם היו אצל חברה. אבל
האימא, ברגע ששמעה על הפיגוע שלחה אותם הבייתה. היא ידעה, שיש
להם אח שאפשרי שהוא נפגע. אמרו שיש כמה וכמה חיילים, היא שלחה
אותם הבייתה בתואנת שווא שכבר מאוחר.
כל המשפחה, מינוס אחד, ישבה על השטיח והספה בסלון, בוהה
בטלוויזיה כמו שאין מחר, מחכה. ממתינה. כבר שעתיים מאז התרחש
הפיגוע, הם צריכים כבר היו לשמוע מהבן האובד. הפלאפון עדין
אינו זמין. שלום מחליט את ההחלטה והוא הולך להתקשר למוקדי
החירום בבית החולים באיזור הפגיע. "כן, הוא בן 19 וחצי, יליד
ינואר, 1980, מטר שמונים ואחת, חייל." הבטיחו לו שיתקשרו אם
ישמעו משהו. יש עדין בלאגן, הם עדין מסדרים חולים, ממיינים,
ורושמים.
בנתיים בסלון, בטלוויזיה מודיעים על מניין הרוגים של ארבעה.
יחסית קל, לא נעים להודות. אבל בו ברגע, ששמעה את החדשות, חששה
מהגרוע מכל. "אלוהים! עזור לי!" צעקה, רק שהוא לא יהיה מעורב.
שהוא בריא, בנפשו ובגופו, שהוא כלל לא היה באיזור ושהוא יודע
על הפיגוע רק מהרדיו- התקשורת. שלא יהיה לו שום חלק בעניין.
כולה תקווה.
אבל, בדיוק כשחשבו שהעניינים נרגעו. כאשר הראו איך מפנים את
הרחוב מהריסות האוטובוס, שאוטוטו התנועה תתחיל לזרום פה שוב,
הטלפון צילצל. היא מביטה לכיוון המכשיר שברגעים אלו החזיק כוח
עצום של תקווה. במקרה הגרוע ביותר, זה בית החולים, במקרה הטוב
ביותר זה הוא.
הטלפון ממשיך לצלצל, כול המשפחה מביטה אליו בציפייה, שלום מביט
סביבו, שולח מבט של תקווה אחורנה אל אישתו, וקם אל הטלפון
לענות. הוא מרים את השפופרת ביד רועדת. מקווה לשמוע את קולו של
בנו.
"מר ארמר?"
"כן?" הרגיש איך דמעה ראשונה על הסף עומדת לפרוץ למשמע דברים
אשר היו צפויים לצערו...
"רצינו להזכיר לך על הטקס של בנך. קצינים, שבוע הבא."
"כן, אני זוכר"
"אז אני רושמת שאתה ואישתך באים בטוחים. חייבים לוודא- אתה
יודע"
"כן, אני יודע"
"אוקיי, תודה רבה, ביי"
"ביי"
הטלפון הונח על כנו, אישתו על סף הספה, מסתכלת אליו במבטים
כואבים. הוא אומר שזה סתם משהו, לא קשור. ושניה אחר כך, הטלפון
שוב מצלצל. הוא מרים את הטלפון שוב, ועונה. הפעם אין זה סתם,
הפעם אין הטלפון סתם שיחה. זה בית החולים. הוא מספר לו שהם
צריכים שהוא יגיע לבית החולים לזיהוי גופה. שלום צועק, כואב.
אישתו מנסה להיות חזקה. לא לבכות. אבל היא לא יכולה שלא להזיל
דמעות. הבנות לא אומרות דבר, ואפילו הכלב משפיל עיניו.
שלום לובש את מעילו, ויוצא אל המכונית. הוא נוסע בלב דומם אל
בית החולים. נכנס ומציג את עצמו. בבית החולים עצמו ישנה מהומה
רבה, הוא מחכה כמחצית השעה, עד שאחות מלווה אותו לרופא, שמציג
עצמו ומציג לפניו גופה. אבל, זו אינה גופתו של בנו! זו לא! הוא
מצטער, אומר סליחה, שזה לא זה, ושהוא מצטער, אבל בתוך תוכו,
התקווה שוב תופסת מקום, והוא בעצם שמח. הוא צועד כמה צעדים
אחורה, ונתקל בשולחן עם גופה נוספת. הסדין מחליק מעל פניו של
הבחור. שלום מסתובב ולא מאמין למראה עיניו. התקווה האחורנה
התנפצה...