יום רגיל
הכל רגיל
ערב רגיל
לילה רגיל
אבל אז... כשהולכים לישון ולא נרדמים
אני שומע מוזיקה
ויש את השיר הזה
שיר מהמם של מתי כספי וריקי גל
"מקום לדאגה" יהונתן גפן

"בקצה השמיים ובסוף המדבר יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן עלוב ומשוגע
מקום רחוק מקום לדאגה"

ואז עולות בראש תמונות
נזכרים בבורות שראינו שבתוכם אנשים שפשוט נורו למוות בהמוניהם
שם בלופוחובה
בסביבות 17,000 אבנים, שכל אחת מייצגת קהילה שנטבחה באכזריות,
שם בטרבלינקה
בהר עם 7 טון אפר של בני אדם שהורעלו ונשרפו שם במיידנק
בשער שם באושוויץ
ARBEIT MACHT FREI- העבודה משחררת
אעלק.....
ואז צמרמורות
חלחלות
בכי
איך אפשר?
מי נתן?
למה לא עשו כלום?
ואז עצבים
רוצה לעשות משהו
רוצה לצעוק לעולם
להסביר ולהראות: זה לא בסדר!
לא עוברים בשתיקה!! לא! אין סיכוי! לא נשכח ולא נסלח!

אסור לקטוף את פרחי הגן...
אסור לקטוף את פרחי הגן...