נמאס לי לחשוב. התחלתי להנות מלשבת מול הטלוויזיה ולהעסיק את
הראש שלי בחיים של אנשים דמיוניים. התחלתי לקנות מגזינים
מטומטמים של נשים מטומטמות רק כדי שתמונות הצבע המבריקות
יעסיקו לי את העיניים.
הייתי רוצה להיות במקום אחר. הייתי רוצה להיות מישהי אחרת.
מישהי שבטוחה שטוב לה. מישהי שמספיק לה מה שיש ומה שיש לה זה
מה שהיא רצתה שיהיה. נמאס לי לרצות. זה לא ייפסק. נמאס לי
לפחד. זה לא ייפסק.
לב שנשבר לא חוזר להיות שלם. הוא חוזר לצורתו, אבל זה רק
השברים שנצמדים אחד לשני בלי דבק שיחזיק אותם. אני אפילו לא
זוכרת מתי הוא נשבר בפעם הראשונה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן.
לפני שידעתי מה זה לב ושיש רק אחד. לפני שהספקתי לבנות חומות.
אבל מאז זה תמיד אותו דבר. דחיפה קלה, וכל השברים נופלים שוב
על הרצפה. וצריך להחזיר אותם בחזרה.  להניח אחד על השני כמו
פאזל אדום ותלת מימדי, רק בלי השיניים שמקלות על ההתאמה. חלקים
ישרים ללא נקודות אחיזה. ומפעם לפעם,  חלקים הולכים לאיבוד או
מונחים לא במקומם, כי כבר קשה לי לדעת. כבר קשה לי לזכור איפה
הם היו. יום אחד לא יתחשק לי להרכיב אותו שוב. והם יישארו שם
מפוזרים. כמו צעצוע הרוס של ילד משועמם שהיה חייב לפרק אותו רק
כדי לראות איך הוא עובד. אולי אני יודעת איך הוא עובד אבל הוא
כבר לעולם לא יעבוד שוב.