א

(שיחה שנשמעה באוטובוס בין עירוני)


"תשמעי, אורנה, את חייבת לספר לי מה הבעיה עם גילה, היא מתנהגת
כל כך משונה. היא חולה?"
"אני לא יודעת אם מותר לי לדבר אתך על זה. "
"אבל אורנה, מה זה כבר יכול להיות? לא תגידי לי שיש לה איידס,
או משהו?"
"השתגעת! מה פתאום? שום דבר כזה."
"אז מה?"
"אנחנו לא יודעים בדיוק. אולי זה בגלל שיש לה עיניים ירוקות."

"עיניים ירוקות? אז מה? עיניים ירוקות יכולות להיות יפות מאוד.
בעצם, גם לך יש עיניים ירוקות..."
"זה לא עניין של יופי. והלוואי שלא היית מזכירה לי  -  למעשה,
העיניים שלי יותר אפורות מירוקות."
"אם את אומרת... אבל תגידי, מה זה? איזה קשר יש לזה עם עיניים
ירוקות?"
"אז זה כל העניין - אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל אנחנו חושבים
שהיא יכלה לראות את מה שהיא ראתה בגלל העיניים הירוקות שלה."
"אבל מה היא ראתה?"
"טוב, אז זה סיפור ארוך..."
"יש לנו מספיק זמן - האוטובוס הזה לא מגיע העירה לפני הערב, אז
יש לנו יום שלם לשמוע הכול."

(שהיה קלה).

"אז זה היה ככה. בערך לפני חודש, גילה חזרה מהשוק יום אחד.
כשהיא יצאה מהמכונית, היא החזיקה כמה שקיות-נייר כבדות של
קניות, אז היא לא ראתה בדיוק מה יש לפניה. היא סגרה את דלת
המכונית בדחיפת רגל, וכשפנתה - היא אמרה שהיא לא נבהלה או משהו
כזה..."
"לא נבהלה ממה?"
"היא ראתה זוהר ירוק, אור ירוק בהיר ממלא את רוב החלל בינה
ובין הבית, והיא לא ידעה אם היא יכולה לצעוד לתוכו או לא..."
"אז מה היא עשתה?"
"בהתחלה היא רק עמדה שם. כאילו חיכתה שזה ייעלם. אחר כך היא
התחילה לשמוע מין מוסיקה. טוב, לא בדיוק מוסיקה. מין קול רך,
מגוון, כאילו, צלילים בעלי גובה שונה, גבוהים ונמוכים, כמו
במוסיקה... ואז הצלילים התחילו לדבר אליה, לא במלים אבל איכשהו
היא הבינה אותם כאילו היו מלים."
"אני לא בדיוק מבינה מה את אומרת. איך אפשר להבין צלילי מוסיקה
כמו מלים?"
"זה מה שהיא אמרה - מה אני יודעת?"
"אוקיי. אז מה אמרו הצלילים לגילה?"
"הם אמרו לה שהיא לא תזיק להם - מזה היא פחדה, והם הבינו את מה
שהרגישה... אז הם הסבירו לה שהיא יכולה לפסוע אל תוך האור
הירוק, שהיא לא תזיק להם... אבל כשפסעה אל תוכו, הוא נעלם..."
"נעלם?"
"מסתבר, שהאור הירוק נכנס לתוך גופה של גילה, כאילו התמזג
ונספג בתוכה... אם תביטי בה טוב, תראי שהיא כאילו מפיקה זוהר
ירוק. "

(שתיקה ארוכה.)

"ומה קרה אחרי זה?"
"אחרי שהאור הירוק נספג לגופה של גילה, הצלילים המוסיקליים
חדרו לה למוח.  במשך הזמן היא התחילה להבין מה הם אומרים לה -
שוב, לא במלים, רק בצלילים מוסיקליים."
"ומה אמרו לה הצלילים המסתוריים האלה?"
"הם סיפרו לה סיפורים. לאט לאט היא התחילה להבין שהם מספרים לה
על איזה כוכב לכת מרוחק."
"ומה היה שם, בכוכב הלכת הזה?"
"גילה אומרת שהוא כולו ירוק - לא מלא צמחיה, כמו כדור הארץ,
אלא אור ירוק בכל מקום. הוא נראה מיושב, ויש שם איזו
ציוויליזציה, כמובן; אבל גילה אומרת שהכול מבולבל אצלה במוח,
והדבר היחיד שהיא בטוחה בו זה שהכול שם עשוי ממשולשים. בעצם,
כמו היצורים האלה שבאו משם, שגם הם עשויים ממשולשים."
"מה ז'תומרת, משולשים?"
"הם בנויים כמו מנסרות זקופות. כל יצור עשוי משלושה מלבנים
זקופים, מחוברים יחד על ידי משולש שטוח למעלה ומשולש שטוח
למטה. אין להם ראש, זרועות או רגליים, רק עין אחת בכל אחד
מהמלבנים, קרוב למשולש העליון, והם נעים על ידי סילונים של
איזה גז שיוצא מהמשולש התחתון. אין לה מושג במה הם משתמשים
בתור ידיים, או פיות."
"אורנה, את רוצה לומר לי שגילה פגשה כאן, על הארץ, את היצורים
האלה מכוכב לכת זר! עכשיו את ממש מפחידה אותי!"
"ואיך את חושבת שאנחנו מרגישים? אנחנו ממש מבוהלים! ניסינו
לגלות מגילה מה כל העניין, ובשביל מה הם באו הנה - את יודעת!"

"נו?"
"אני לא בטוחה שהיא יודעת בעצמה. אבל היא כל כך שקועה בקשר
אתם, שהיא כמעט הפסיקה לחיות, או לעבוד, ורק מקשיבה כל היום
לשיחה המוזיקלית שלהם, שאף אחר לא שומע אותה!"
"עכשיו כבר שמעתי הכול! אור ירוק, כוכב לכת מרוחק, שפה
מוסיקלית, יצורים מהחלל שיש להם צורה של מנסרה זקופה - את
יודעת, אורנה, אני לא חושבת שהייתי רוצה לשמוע עוד ברגע זה.
בואי נניח לעניין ונדבר על משהו רגיל ונעים, כמו, למשל, ארוחת
ערב טובה באמת שנאכל כשנגיע העירה."
"זה בסדר מצדי. בסופו של דבר, אני בכלל לא רציתי לדבר על
זה..."  

(שתיקה. האוטובוס הגדול והמרווח המשיך לנהם, הדרך התמתחה לפנים
זוהרת ככסף באור השמש; הארץ מסביב פרשה את נופיה בגבעות ירוקות
ופה ושם עצים גדולים. לאט לאט החל ערפל רך של אור ירוק למלא את
פנים האוטובוס, כשהוא מתרכז מעל לראשה של האישה המכונה אורנה,
שטענה שעיניה אפורות ולא ירוקות...)

                                       ב

(שיחה שנשמעה בבית קפה).

"אז מה, רותי, עכשיו את יכולה לספר לי."
"לספר לך מה, עדנה?"
"תשמעי, על תיתממי אתי. את יודעת בדיוק למה אני מתכוונת ומה
אני רוצה לדעת."
"באמת, עדנה, חשבתי שבאנו הנה בשביל כוס קפה וכמה מהעוגות
הנפלאות שיש להם כאן."
"כמובן; וגם כדי לשמוע מה קורה במשפחת שטרן. אני יודעת שאת
החברה הכי טובה של אורנה, והיא בת דודה של גילה, אז את בטח
יודעת הכול ואת חייבת לספר לי כי אני פשוט מתה לשמוע."
"תגידי, עדנה, את מכירה מישהו עם עיניים ירוקות?"
"עיניים ירוקות? אם אני לא טועה, לבן הקטן של שרון - מה שמו?
הפרא- אדם הזה שכולם מכירים בתור שובר החלונות הגדול ביותר מאז
המלחמה - לו יש עיניים ירוקות."
"ושמת לב לאיזה שינוי אצלו בזמן האחרון?"
"שינוי? עכשיו שאת מזכירה את זה, נדמה לי שפחות חלונות נשברו
בזמן האחרון. יש לזה איזה קשר?"
"טוב, אז זאת התיאוריה; שכל אחד בסביבה שיש לו עיניים ירוקות
מושפע מזה ומתנהג אחרת מהרגיל."
"אם כך, רותי, אני יכולה להגיד לך שאם זה מה שקרה לדני הקטן,
זה לא דבר רע בכלל."
"העניין הוא שאנחנו לא יודעים אם זה טוב או רע, אנחנו פשוט לא
מבינים את זה."
"ומה אומר על כך רון, הפיזיקאי המבטיח הגדול?"
"זה כל העניין - הוא לא רוצה להגיד כלום. את מכירה את המדענים
- או אולי את לא מכירה אותם, את לא נשואה לאחד מהם, כמוני.
העובדה היא, שהם לא אוהבים להתחייב. אבל דבר אחד בטוח: אנשים
מסויימים, שיש להם עיניים ירוקות, הכריזו שיצורים מוזרים בצורת
מנסרות ירוקות זקופות משוטטים בארץ. נראה שלגבי המנסרות
הירוקות המין האנושי מתחלק לשתי קבוצות עיקריות: בעלי העיניים
הירוקות שאליהם הם נמשכים, וכל האחרים שמהם הם מתעלמים."
"מה, זה נהדר; לי יש עיניים כחולות ולך חומות, אז אנחנו כנראה
בטוחות מהם. אבל מה הם רוצים מבעלי העיניים הירוקות?"
"הם מתקשרים אתם - אני לא יודעת בדיוק על מה. בקשר לאחרים -
לבעלי עיניים חומות הם לא מזיקים, אבל הם לא אוהבים את בעלי
העיניים הכחולות. נראה שבשבילם, כל הדברים הקיימים בעולם הם
ירוקים; זו הסיבה שהם באו לארץ, כי יש פה כל כך הרבה ירוק,
שאפשר לראות אותו ממרחק רב בחלל. בעיניים חומות אפשר למצוא
עקבות של צבע ירוק, אבל את הכחול הם לא רואים בכלל. אנשים עם
עיניים כחולות נראים להם כמו מפלצות עם חורים שחורים במקום
עיניים... "
"זה נשמע מפחיד! תארי לך מה הם מסוגלים לעשות לאנשים כאלה...
ואני תמיד התגאיתי בעיניים הכחולות שלי - כולם אמרו תמיד שהן
יפות כל כך..."  
"אני לא חושבת שיש לך מה לדאוג, שהם לא מתכוונים לעשות שום דבר
מלבד מאשר להתעלם מבעלי העיניים הכחולות. בסופו של דבר, הרי עד
עכשיו הם לא גרמו שום נזק."
"לא. אבל אי אפשר לדעת מה הם היו רוצים לעשות... ואנחנו גם לא
יודעים מה הם מסוגלים לעשות! אל תשכחי שהיתה להם היכולת להגיע
הנה, כך שיש להם טכנולוגיה מתקדמת... ובטוח שיש להם כוח להשתלט
על אנשים מסויימים..."
"את יודעת, עוד אין לנו מושג למה הם באו הנה. שום דבר עוד לא
שמענו מהם על כך, אפילו לא בעלי העיניים הירוקות שאתם הם
מדברים. הייתי רוצה לדעת..."

(כאן נפסקה השיחה ולא נודע איך היא הסתיימה).

                                          ג

(שיחה שנשמעה רק על ידי שני האנשים שלקחו בה חלק).

"אז מה עושים, מירה?"
"בוא נניח ככה, מירון: ראשית - אנחנו כמעט לא יודעים שום דבר;
בעיקרון, יותר מדי אנשים מתנהגים בצורה שונה או בניגוד
להתנהגותם הרגילה והנורמלית; וההתנהגות החדשה היא בדרך כלל
נטייה מוזרה, לפעמים מסוכנת, לשלום, העלולה להפריע לשכנים,
שותפים ומנהיגים. שנית - אנחנו מעריכים, לא בביטחון גמור,
שהשינוי בהתנהגות קשור בעיניים ירוקות, ירקרקות או חומות;
הערכה זו מבוססת בעיקר על מידע שנאסף בשטח, אבל יכול להיות שיש
כאן הרבה עדות שמיעה. שלישית -מסתובבים הרבה סיפורים פרועים,
והפרוע ביותר הוא שמצויים כאן חייזרים שנראים כמו מנסרות
ירוקות; בסיפור הזה היצורים האלה, שלא כל אחד יכול לראות,
משתלטים על הנשמות של אנשים בעלי עיניים ירוקות, בעוד שהם
מתייחסים על בעלי עיניים כחולות כמפלצות בעלות חורים שחורים,
והם מאיימים לחסל אותם! אישית, בחיי לא שמעתי שטויות כאלו,
ואני לא מתכוונת להתחיל להאמין בהן עכשיו."
"שמעתי את הסיפורים האלה, ואני לא יודע אם להאמין להם או לא.
לדודה שלי יש עיניים ירוקות, אבל היא תמיד היתה פציפיסטית
משוגעת, כך שהיא לא השתנתה הרבה. "
"אל תגיד לי שממנה שמעת על היצורים האלה, מירון! אני פשוט
מסרבת להאמין לזה."
"לצערי, כן, מירה..."
"אז מה בדיוק אומרת הדודה שלך?"
"היא אומרת שכמו שהיא מבינה את המוסיקה שהיא שומעת במוחה,
היצורים האלה מתכוונים לקחת את כל בעלי העיניים הירוקות, ואולי
כמה מבעלי העיניים החומות, חזרה לכוכב הלכת שלהם."
"אז זהו זה... הרעיון הוא בטח לקחת אותם כעבדים."
"לא, היא לא חושבת, היא אומרת שהם ידידותיים מאוד. בכל אופן,
היא בהחלט בעד; היא משוגעת לנסוע ולראות מקומות חדשים, לא
איכפת לה לאן. היא אומרת שכדור הארץ נמאס עליה, ולא איכפת לה
לעזוב ולעולם לא לחזור."
"טוב, אז היא באמת משוגעת, ולא הייתי שמה לב אליה."
"את יודעת, מירה, לשנינו יש עיניים כחולות, ואולי בגלל זה
אנחנו לא מבינים. את לא חושבת שהיינו צריכים לבקש ממישהו עם
עיניים ירוקות שיסביר לנו מה קורה?"
"אני לא חושבת שיש כאן מה להבין, מירון. נדמה לי שהגיע הזמן
לגמור עם כל הדיבורים והשאלות והיתר, ולהתחיל לפעול?"
"לפעול איך? אני לא יודע מה נוכל לעשות, כשאנחנו אפילו לא
יכולים לראות את היצורים האלה."
"אמרתי לך שאני לא מאמינה בחייזרים. לדעתי, יש פה איזו פעילות
חתרנית, וצריך לעצור אותה!"
"חתרנות! מירה, אל תדברי ככה! הכול היה נעים ושקט כל כך;
דיבורים כאלה גורמים לי צמרמורת!"
"אני מצטערת, אבל זה מה שאני חושבת. במקומך, הייתי מוציאה עוד
היום את הצווים."
"איזה צווים?"
"צווי חירום, כמובן!"
"את לא פזיזה במקצת? שום דבר עוד לא קרה."
"לא. ואסור להניח לשום דבר לקרות! צריך לעצור את כל יצרני
השמועות, ואם יהיה צורך - את כל בעלי העיניים הירוקות שאינם
מסוגלים לעסוק בענייניהם בשקט והם מעוררים רעיונות מוזרים כאלה
בציבור. "
"רחמנות, מירה! את יודעת שאני איש של שלום, והעניין הזה לא
מוצא חן בעיניי."
"לא, אני יודעת. אבל לא עשיתי אותך לראש ממשלה כדי שתשב בשקט.
תהיה גבר פעם אחת, ותעשה משהו!"
"היית צריכה להיות בעצמך ראש ממשלה במקום משנה ויועצת. מעולם
לא ראיתי אישה נמרצת כמוך!"
"אולי הייתי צריכה להיות, באמת. מצד שני, אני לא אדם ראוותני
כמוך; אני אוהבת לפעול בשקט, מאחורי הקלעים... להעמיד פנים
בצורה שתאפשר לי לעשות מה שאני רוצה בלי אור הזרקורים..."
"כן... אני מבין אותך... ואני מודה שמוצא חן בעיניי להיות כאן,
בפסגה... וזה נראה לי מוזר שאת לא מעוניינת בכבוד שבא עם
התפקיד... בכל זאת - את באמת חושבת שאנחנו עומדים בפני מצב
קריטי עם כל העניין הירוק הזה?"
"אני בטוחה; לדעתי העניינים יתפוצצו בכל רגע, ואנחנו צריכים
להיות מוכנים."
"בסדר, אם את אומרת..."

                                       ד

(שיחה שהתנהלה בצלילים מוסיקליים בלתי נשמעים לאוזן אנוש, אותה
אפשר לפענח כלהלן):

"יופי! הצלחנו!"
"כן, הצלחנו! כל האנשים שהתקשרנו אליהם מוכנים לבוא אתנו
לירקשלוש. אנשינו בבית ישמחו מאוד!"
"כן, סוף סוף גם לנו יהיו אדונים ממין אנוש - כמו שיש לכל יתר
הדברים בעולם..."