מנסה לספור את הכוכבים ותמיד מתבלבל באמצע.
את שוכבת לידי ,היד על הגב,אני מרגיש אותך נושמת, המבט שלך
מופנה לקיר.
אני מרגיש שמשהו מפריד בינינו.
לא מבין מה קרה לך הפעם,ואולי פשוט אין לי כח לחשוב על זה
שוב.
אני כבר באלף ומשהו,ושוב מתבלבל ומתחיל מהתחלה.
את מסתובבת ונותנת לי נשיקה על הלחי ושואלת מה קרה.
אני עושה את עצמי ישן,את מסתובבת בחזרה,מזיזה את היד.
אני פוקח את העיניים ומבין שהגיע הסוף,אבל לא יודע לאן.
הפעם התבלבלתי אחרי 200,אבל לא מתייאש,מתחיל מהתחלה
הזכרונות מהחמש שנים איתה מתחילים לעלות בראש,בקושי.
אני לא מצליח להזכר איך נפגשנו,אבל זוכר את הנשיקה
זוכר שכבר מהפגישה הראשונה ידעתי שזה לא ילך
ושוב שכחתי איפה הייתי,בסביבות ה500 אני משער, מתחיל שוב.
בעצם מהרגע הראשון שסיפרת לי על ההוא ,ביקשת סליחה
וציפית שאני אשכח שבגדת בי ושנמשיך הלאה כרגיל
כבר מאותו רגע זה התחיל להשחק ואולי עוד לפני.
זהו,נראה לי שזה 2752,אבל לא בטוח,נספור שוב, פעם אחרונה.
מגיע למסקנה שהגיע הזמן לגמור עם זה וכמה שיותר מהר
ולפני שאני נרדם אני נזכר בלילה ההוא על הדשא
כשלימדת אותי לספור כוכבים כשמשהו מטריד אותי
נזכר,מבטיח לעצמי שמחר זה נגמר,והולך לעוד לילה של חלומות.
את אומרת שיש כל כך הרבה כוכבים, ואני מרגיש לבד.