הכלבה שוב התקשרה. אל תבינו אותי לא נכון, היא לא באמת כלבה,
הרי כלבות לא יודעות לחייג. אבל היא משהו בסגנון.
אתם יודעים מה, אפילו לא זה. היא אדם אמיתי וכן שבמקרה היה
מעורב בחיי ושלא באשמתו גורם לי לסיבוכים נפשיים תקופתיים.
אז למה אני קורא לה כלבה? נראה לי שזה משהו שלמדתי מחבר שלי.
כל פעם שהיינו הולכים ברחוב ורואים מישהי ממש שווה אז היינו
קוראים לה "כלבה" (בלב). זה היה הפתרון הפשוט, הפתרון הקשה היה
לנסות ולהתחיל איתה.
לא שאנחנו לא נראים טוב, לפי תגובות שקיבלתי מבנות המין השני,
פה אין שום בעיה. אבל הקטע של להתחיל עם מישהי בלי הקשר ובאמצע
הרחוב, זה פשוט לא זה.
ובקיצור, בחזרה לכלבה. כמעט כל יום היא מתקשרת אלי לפחות פעם
אחת. זה ממש נחמד ביום רגיל, אבל ביום שכזה זה פשוט לא זה.
למה היא תמיד מתקשרת בדיוק שאני עומד לוותר ולהגיד "הכלבה לא
תתקשר היום". אם היא פשוט לא היתה מתקשרת אף פעם אולי אני
הייתי מצליח לא להתקשר אליה. ואז סוף סוף זה היה נגמר ואולי
החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים.
אבל הרי ידוע לכם ולי שאני לא אעמוד בזה, אני הרי אמשוך את זה
ואז אתקשר אליה בערב עם כל האנרגיות הדכאוניות שאספתי במהלך
היום.
אם אני מגיע למצב הזה ומתקשר אליה, אז השיחה הופכת להיות הר
געש. כלפי חוץ הכל כמעט בסדר חוץ מכמה פליטות של אדים לבנים
ורותחים. אבל בפנים, בפנים הכל רועד ומתרגש, שוטף וקוצף ועומד
להתפוצץ לכל עבר בפרץ של רגשות חבויים.
היא כמובן לא תגיד את זה, אבל היא יודעת שזו "שיחת הר געש".
פליטות האדים הרותחים פוגעות בה, היא מרגישה את החום העז ואת
הכאב הזמני אבל זה עדיף מאשר לתת פתח לכמות אדירה של לבה שתכלה
את כל אשר נמצא בדרכה.
ואחרי השיחה אנחנו קובעים להיפגש. לצאת לטייל או לשבת בבית, זה
לא ממש משנה, העיקר להיפגש.
המטרה העיקרית שלי היא לראות אותה, להיות איתה. המטרה העיקרית
שלה שונה וכרגע מסווגת.
אז אנחנו נפגשים ומעבירים כמה שעות יחד, לא נוגעים, לא אומרים
את מה שאנחנו באמת רוצים להגיד, פשוט מעבירים את הזמן.
ובסוף, כשכבר נגמר, ואני חוזר לחיי הפרטיים, אז הכל קורה.
האדמה מתחילה לרעוד, השמיים הופכים קודרים והר הגעש שהיה עצור
ואטום במשך יום אחד, מתפרץ. האדים הלבנים מעידים שמשהו נורא
עומד לקרות. הלבה מתחילה לזרום בנהרות אדירים של רגשות, זורמת
אל הכרית ומטביעה אותי לשינה חסרת חלומות בהר געש של רגשות.