עברו יומיים ואני כבר מתפוגג מגעגועים אלייך, גווע בתוכי...
עברו יומיים. יומיים של ייסורים, יומיים של מחשבות.
ואני כבר לא יכול לדעת מה מתרחש בראשי. מה קורה בתוכי?!
כאילו לפתע משהו השתנה בי... משהו?!    -הכל!
כולי השתניתי. ולא יודע אני מה ואיך...

 עברה שנה, אולי קצת פחות, ואת צדקת תמיד.
למה רק עכשיו הבנתי את זה?
למה כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות בשביל שאני אבין?
מחר אני מסיים את הבלאגן. מחר הכל נגמר! אין יותר מחסומים.
שום דבר לא ישנה את העתיד! נמאס כבר מהמצבים המורכבים האלה!
"זה סיפור ארוך"
"מורכב מדי"
"אני לא ממש יכול להסביר"
כל הביטויים הריקים ממשמעות האלה כבר לא קיימים יותר!

מחר יום חדש.
מחר הכל נגמר.
אבן הנופלת מהשמי התכלת,
בצהרי יום, והשמש מעל.
עכשיו הכל עבר.
מטר מטאורים מציף השמים.
כוכב נופל; למזל.
גורל אכזר את חיי אוכל.
תיאבון נשמתי למוות גדל.
חבל שנמתח, ומתוח עד הסוף,
סביב צוארי כבר לופף.
כסא ואדמה תחת רגלי מועד ונופל,
לבור בלי תחתית,
והנה אני אליהם מצטרף...

 השיר הנ"ל היה הטייפ הכתוב של המחשבות שלי.
מחשבות על משהו...
על מה?  -על המצוקה של מחר...
המצוקה של אי הידיעה והחוסר שליטה על החיים שלי.

 אשר אלייך, את לא יכולה להבין...
אני לא מסוגל להסביר לך את העמדה שלי, לאפשר לך לראות את הצד
שלי, מהעיניים שלי. הכל בגלל שאת לעולם לא תדעי להבין...
אף לא יוכל להבין...

 אז אולי בעצם עדיף כמו שתמיד היה לפני כן?
אולי פשוט נתרחק כאילו שלא היה בינינו כלום, האם היה בכלל?
או שכל מה שהיה זה אהבתי ללא הגבולות אלייך בלי אהבה חזרה...?
אני לא רוצה לשמוע את התשובה...
אני מעדיף להאמין בשקר שלי לעצמי, במציאות שלי, במציאות שהיה
בינינו משהו מיוחד שפשוט הגיע למבוי סתום שלא הצלחנו להתגבר
עליו... זה מה שקרה, נכון?
אל תעני....   כבר עניתי לעצמי.
 אם נתרחק, אז אולי הגעגועים יסיימו את הגסיסה הארוכה שלי.
אולי אז זה יחסוך ממך מלראות אותי גוסס ומפסיד למוות.
וזה לא בגללך, כי את לא אשמה.  אני עושה בשבילך...
זה יחסוך ממני את מראה עינייך שעלולות לגרום לי לוותר על
המוות.
אני לא מסוגל לראותך בזמן מילותיי האחרונות. אני רוצה
שלווה...
אני חייב לשים לזה קץ!


הערה: אני עדיין חי ועד שהמונולוג פורסם, שתדעו שאני והיא כבר
ביחד