כעת.
לאחר חודשי דממה ואור,
לאחר ניחוח נוזלי תשוקה,
שבו ופקדו צבאות האופל
את נשמתי
האפלה.
ובידם יישאו את השק הנורא מכל,
הנושא את ערפל הבדידות -
היעדר החירות.

ואיכה אמצא נחמה?
תר ומחפש אני בנבכי התודעה.
ומקור תשוקתי - שירה עצובה.
יפהפייה.

שבו וסגרו עלי חומות אטימות
המבקשים נפשי למות,
ועמי גורר אני אהבה מתוקה,
ניחוחות של תשוקה,
אל בור רפש תת התודעה.

וארבוץ בתת התודעה,
בריכת האש והצריבה החשוכה,
ובתוכה שוחות בובות סמרטוטים,
שמכבר נשכחו.
שכחו.

ובזעקת אימה אאחוז בשירתי.
מקור כוחי.
ואגלה כי גם היא חומות חומות.
ואצנח אל תוך תוכי.

ובתוכי אגלה את אני האמיתי.
הטיפשות מעוררת הרחמים.
דרדק בן 5 בגוף בן 20.
ואזכר באותם הימים
כשכוח גאה בי להניע קיומים.

ואזכר בחיוך אשר גאלני
מייסורים.

התשובה ללא ספק היא ברורה.
אקפוץ אל הבריכה,
אשתה מן החומצה,
אתמרח ברפש תת התודעה.
ומכאן תבוא רק גאולה.