דני.
לדני גרינבאום היו חיים משעממים למדי. הוא אף-פעם לא היה אהוב
על הבנות, מכיוון שחוץ מזוג עיניים כחולות חודרות הוא היה, איך
לומר, פשוט.
גם חברים לא ממש היו לו, כי הוא לא הרבה לצאת מהבית, לא
התעניין בכדורסל או כדורגל, ולא אהב להשתכר בימי שישי.
וכך, את רוב ימי התיכון העביר דני בחדרו, שיחק במחשב או למד,
ניסה לשמור על ציונים ממוצעים.
כשהגיע יומו להתגיס, הוא הצטרף ליחידה קרבית, בעיקר בגלל שאביו
לחץ עליו לעשות זאת. כעבור זמן לא רב, הוא מצא את עצמו
בלבנון.
דני שנא את לבנון. הפחד מהמוות ניקר בו, חדר לחלומותיו בשעות
הספורות בהן הצליח לישון.  כעבור זמן מה הוא פגש את יואל, טייס
ביחידת החילוץ 669. יואל היה ילד מפונק, שכמו דני, שנא את
לבנון, ואת הצבא בכלל.
לילה אחד, יואל סיפר לו על התכנית הסודית שלו: הוא רוצה לחטוף
את המסוק של היחידה, לטוס לאיזה מקום יפה, לצנוח מהמסוק, לביים
התרסקות מעל הים ולהתחיל חיים חדשים.
גם דני רצה להתחיל חיים חדשים, כי הוא לא אהב את אלה שיש לו
עכשיו.
שבוע אחר-כך, דני הצטרף אל יואל במסע העריקה המקורי ביותר
בתולדות צה"ל. איפהשהו מעל איי יוון, דני התחיל להלחץ ממה
שעשה. הוא בחיים לא עשה משהו נועז כל-כך, ועכשיו היתה לו בחילה
נוראית. יואל הוריד אותו באיזה אי, והמשיך הלאה, למקום רחוק
יותר.


הלנה.
הלנה היתה מלצרית במסעדת תיירים קטנה בסנטוריני. היה בה יופי
נדיר, מהסוג שאי-אפשר להתעלם ממנו, שעוצר לך את הנשימה.
ערב אחד, לקראת הסגירה, היא ניגשה לבחור המוטרד שישב כבר שעות
בחוץ ושתה המון קוקה-קולה. היא פנתה אליו באנגלית עתירת מבטא
יווני כבד:
"אדוני, אנחנו סוגרים". הבחור, שנראה כאילו העירו אותו מחלום,
שילם למלצרית. דקות אחדות אח"כ, כשכבר קם ללכת, היא ניגשה אליו
עוד פעם ושאלה אם ירצה לטייל איתה קצת באי. והוא, המום לגמרי,
הנהן.
הלנה היתה מוקסמת לגמרי מהבחור הביישן הזה שהולך לצידה. תייר
מישראל, כך אמר לה. היה בו משהו, בעיניים הכחולות העצובות.
היא אהבה את חוסר הבטחון שלו. היא אהבה את העובדה שהוא לא מנסה
להתחיל איתה. וכעבור זמן לא רב, היא אהבה אותו.
הם שכרו יחד דירה קטנטונת שמשקיפה אל הים. היא סידרה לו עבודה-
מתחזק סירות במרינה הישנה. בערבים, הם היו יושבים במרפסת,
מחובקים.
וכשהתחיל להיות קצת קריר, היו נכנסים חזרה פנימה, ועושים
אהבה.


חנה.
חנה גרינבאום היתה עקרת בית משועממת ומתוסכלת. בעלה היה פקח
תנועה, איש קשה ורגזן שזלזל בה. כאשר דני בנה נחטף ע"י
החיזבאללה, ועקבותיו נעלמו, חנה החליטה שהפעם לא תשב בחיבוק
ידיים.
היא התחילה בקטן: פנתה לעמותות שונות, הדפיסה דפי מידע על בנה,
הוציאה סטיקרים למכוניות וחילקה אותם בצמתי כבישים. בעלה לא
אהב את זה, אבל לראשונה בחייה, לא היה לה אכפת.
היא הצליחה לחדור לתודעת הציבור, נפגשה עם בכירים בצה"ל, ואח"כ
גם עם חברי כנסת. לפחות אחת בשבוע כיכבה בחדשות, ופעם אחת גם
בCNN . בעלה לא אהב את זה, אבל לראשונה בחייה, ממש לא היה לה
אכפת.


מחמוד.
מחמוד עלאווי טרק את השפורפרת מבולבל. גם בסוריה לא שמעו על אף
דני גרינבאום. בתור אחד מבכירי החיזבאללה הוא היה אמור לדעת על
כל חייל ישראלי שנחטף, אבל על דני הוא לא שמע. הוא יצר קשר עם
כל יחידות הלוחמה והטרור בלבנון, ישראל וסוריה. אפילו עם חבריו
מהמחתרת הירדנית יצר קשר, אבל אף אחד לא ידע כלום.
מחמוד החליט לנצל את המצב, והודיע לממשלת ישראל שדני בידי
החיזבאללה, ובתמורה להחזרתו הם דורשים בשחרורם של 15 עצירים
בטחוניים.


אהוד.
אהוד ישב במשרדו מהורהר. נמאס לו. הוא רוצה להיות נערץ. הם
צוחקים עליו בחרצופים, מפגינים נגדו, לוחצים עליו. ועכשיו יש
את הילד הזה, דני מה שמו, שכל המדינה מתעסקת בפרשת החטיפה שלו
בלבנון.
והאמא הזאת שלו, איך קוראים לה? שרה? חנה? בוכה בטלוויזיה,
עושה כותרות בעתונים. אולי כדאי לשחרר אותם? אולי אז יתמכו בו,
הוא חושב.
הוא יהפוך להיות מנהיג אהוב כזה, כמו שביבי היה בהתחלה, כמו
רבין.
אהוד מרים טלפון לרמטכ"ל, ונותן הוראה. תשחררו אותם.


דני.
דני מדליק את הטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת. חדשות ביוונית. הוא
כבר מתגורר כאן כמה חודשים, וקולט קצת מהשפה. הלנה כבר ישנה,
הוא יכול לשמוע אותה נושמת בחדר השני. כמה הוא אוהב אותה.
הקריין בחדשות מדווח על רצח פלילי באתונה. פתאום, התמונות
מתחלפות, והוא רואה את אמא שלו. היא מתחננת שישחררו את הבן
האהוב שלה, וקוראת למנהיגי החיזבאללה למלא את חלקם בעסקה. איזו
עסקה לעזאזל?! הוא לא מבין. ואז הוא רואה 15 ערבים, יוצאים
מבית הסוהר, חיוך מרושע של נצחון על פניהם. דני כמעט בוכה.
הוא חוזר למיטה, מחבק אותה, ונרדם.בשש בבוקר הוא פוקח את
עיניו. קרני שמש אחדות חודרות לחדר, מאירות את הגוף המשגע שלה,
את הפנים העדינות. הוא מנשק אותה, והיא קצת מתעוררת. "לאן זה?"
היא שואלת.
"ששש... תחזרי לישון. כבר חוזר."
דני תופס הפלגה לאתונה, ומשם טיסה לארץ. בשדה התעופה הוא מתקשר
לאמא. "הם החזיקו אותי ביוון" הוא אומר. כעבור חמש דקות מגיעים
מהתקשורת. חנה רצה אליו ומחבקת אותו לעיני המצלמות. בעיתונים
למחרת הוא גיבור היום. כמה זמן יעבור עד שיוודע השקר, הוא
חושב. כמה זמן יעבור עד שיהפוך מגיבור, לשקרן של המדינה.
בלילה, בחדרו, בו העביר שעות כה רבות מחייו, הוא מדליק את
הטלוויזיה הקטנה, רואה במבט את הכתבה שעשו עליו. רואים אותו
לוחץ יד לראש הממשלה, והוא אומר:"שחררנו אותם בשבילך, דני, רק
בשבילך".
הוא מתקשר אליה, היא עונה מיד. "הלו? דני? הלו?!"
הוא מנתק.
תודה, אהוד, באמת תודה רבה.