ארכה תקפה
בחורף זה אני משקיף אל
השדה: המיית הצעקות של
עגורים בכרב, ושחרורים שרים
בסבך האורנים. ובשבת אני
יוצא אל הביצה, ומשתכר
מריח נרקיסי-ילדות שכוחים.
וילדים לוקטים שם פטריות:
כיפת-הריר החלקה של
פקועית-שדה טריה, עם
נרתיקון-דביק, מלא בגרגרים
של חול. ותבשילי-הסיר,
מכותרי אדי בצל, עולים
פתאום. ולחלוחית מוכרת חוסמת
את דרכי. אני עוצר
לפתע, נכנע לזיכרון. ולעצמי
אני אומר: נכון לבוקר
זה, עוד ארכתי תקפה.
ינואר 02
שיר ממקראה ישנה
באביב המאוחר הזה פורחים
גושי העולש המכחיל, ומוורידים
פעמוני מעוג אפיל. ערוץ
הנחל מתרוקן, והראשים הצהובים
של חרציות-הבר כבר מרכינים
צללים אל המדרון. העין
צעירה עודה, אבל הלב
מזקין. זוכר, תוהה ומפלל:
שוב ענני אבק שבמזרח.
וטנקים נוהמים, ונפץ פתאומי
קטום, אטום, קשה. וסומק
שדה פרגים שבשולי השביל:
וכבר הזיכרונות רצים, ולב
זקן, חרד, שואל,
לאן כל זה מוביל?
אביב תשס"ב
תמונת אמי
פילחוחי הזכרון, הבלחותיו, מכלים
את לילותי. אני נפלח
לפתע: מראה פילחי אגן
סהור, קופסת השוקולד, וכל
הממתקים הבלגים. סיפור החיתולים
שלי, ניזול האף בלול.
דיוקן צעיר שלה, שכוח,
כזכרון ישן, כואב, פלוח,
מוטל על המיטה כתעתוע.
וכל הפיכלולים הישנים שלה:
מחול הואלס בצרפתית, כליון
אביה, ונכלולי המטפלות שלי
בבית התינוקות. אני חופן
את תמונתה, חולף על
פני שנים, כולא דמעות:
שומע לשברי מלים המתפלחות
מפיה, צופה בחכלילות חולה
על לחייה. כאן כל
חיי, כאן כל חייה.
אביב, תשס"ב |
