שלום, תכירו את מרתה.
עולה חדשה, לא מרוסיה, פשוט עולה.

מרתה רווקה, היא אף פעם לא נשאה לבחיר ליבה, שדרך אגב אכן
קיים, אך מסיבות מסוימות הם פשוט לא המשיכו את הרומן שלהם.
מרתה כבר אישה מבוגרת, יותר מחמישים היא הייתה כאשר עלתה
ארצה.
מרתה אישה גבוהה, לבנה, ותמיד עם הבעת פנים מזוייפת של אושר,
לפחות ככה זה נראה.
אבל ללא ספק מרתה אישה טובה ונחמדה.

כשעלתה לארץ, היא באה לשמור עלי ועל אחיי בביתנו, כל יום
מהבוקר  עד אחרי הצהריים שאמא הייתה חוזרת מהעבודה.
בבוקר הייתה מרתה מטפלת באחותי החדשה והקטנה, ובצהריים היא
הייתה מקבלת אותנו מהבית ספר עם ארוחה טעימה.

כולנו מאוד נקשרו למרתה, היא אישה מאוד מיוחדת.

אחרי שנתיים הודיעה מרתה שהיא עוזבת אותנו, ונוסעת לבקר את
משפחתה לחודשיים,
וכך היה. נפרדנו ממנה, ולמרות שפחדנו שהיא לא תחזור לארץ יותר,
מרתה חזרה, ועברה לעבוד אצל משפחה אחרת.

דבר זה לא הרחיק את מרתה מאיתנו, כל הזמן אנחנו בקשר איתה ולא
מעט פעמים היא באה לבקר אותנו ואנחנו אותה.

היא, ואמא הפכו להיות חברות טובות. ממש טובות, שלמרתה היו
בעיות או ההפך, הם התקשרו ודיברו.

מאוד  אהבנו את מרתה..

מרתה התלוננה למשך זמן על כאבים באיזור הכליות, ונדרשו מספר
בדיקות, עד שמצאו את המחלה, מחלת הסרטן.

נורא דאגנו, ובמיוחד מרתה.
הזמן עבר, עם עליות וירידות. היא חזרה אפילו לארץ שלה למעט זמן
, וחזרה בחזרה לישראל, ואפילו אהוב ליבה בא לבקר בארץ ולפני
חודש, בא לבקר אפילו בפעם השנייה..

מצבה מחמיר, רואים כבר  את הסוף.
היא נודדת בין הבית שלה לבית החולים, ומנסה להאריך את החיים.
היא כל הזמן בוכה, ואמא מנסה לנחם אותה, אבל כמה אפשר, הרי היא
באמת מסכנה.

אפילו מרתה אמרה, שצריך להיות חוק שבן אדם יוכל לבחור למות.
כי מה זה חיים שכל היום נמצאים בטיפולים?