|
אני לא בת למשפחה שכולה
מעולם לא התאבלתי על אדם ששירת למען המדינה
חוויתי אובדן של אדם שהיה לי יקר
אך לא כזה שמותו באמת היה מיותר
מספר החללים כה גדול
והוא רק הולך ומתעצם עם השנים
עם זאת לא הכרתי אדם שהוא כעת חלל
לא הכרתי פנים מול פנים
גם לא נפלו מעיני דמעות
על אדם שנפל
לא נותר אצלי חלל
על מי שכעת חלל
לא הרגשתי איך נפש אהובה חומקת לי בין הידיים
לא הרגשתי עזובה ושאני נקרעת מכאב שכזה לשניים
אף פעם אדם לא יודע
מה יש בצד השני של המטבע
לא ידעתי עד שראיתי מקרוב
כמה כאב יש לאדם שאיבד כך את אחיו
הבנתי שהפצעים לא מגלידים
ושהכאב נשאר וממשיך להכאיב
אני לא בת למשפחה שכולה, אך כן נקרע לי הלב
אני לא מכירה שום חלל, אך כן בכיתי את הכאב
חיבקתי את האדם שבאמת איבד
ניסיתי לתמוך במי שנאלץ את המת לכבד
אמנם אני לא יכולה לדעת באמת ובתמים מהי התחושה
אבל הרגשתי שהוא זאת אני ושאני מזדהה עם ההרגשה
כן הרגשתי את צערו של אדם שנכווה
כן כאבתי עם מי שנר חייו של אהובו כבה |
|
|
מה עם הזכויות
על הסלוגנים למי
הם שמורים, בטח
לבמה חדשה אבל
למי עוד, מה כל
מה שאנחנו
כותבים נהפך
להיות בחזקת
הבמה, איפה
הזכויות שלנו,
עד מתי נסבול את
עקירת זכויות
היוצרים שלנו,
עד מתי?
אני דורש פתיחה
של הספרים,
ולבדוק מי
מרוויח מה?, של
מי כל רעיון,
ומי זה חרגול?
עו"ד שמעון
מזרחי, יו"ר
עמותת
הסלוגניסטים
מתוך מכתב חריף
לאחד רימר |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.