"השתגעת? אין לך משהו יותר טוב לעשות מאשר לרסק את עצמך
באיזה קיר?", היא הסתכלה עליי במבט שאומר 'אתה מטורף, מה אני
עושה אתך בכלל?'.

  לך תסביר לה שעכשיו זה הזמן הכי מתאים לקחת את הפקלאות,
לרדת ממטוס וללחוץ עד הסוף על דוושת הגז של מכונית ממוצא
צרפתי, ממוגנת ומאובזרת.

  "איזה חלומות מוזרים יש לך!", היא התיישבה על קצה המיטה,
"החלום שלי פשוט, לעמוד מתחת לחופה, איתך, ולא עם מישהו אחר".

  "מה הקשר?", אמרתי לה כשהסטתי קווצת שיער בלונדינית ממצחה.
ניסיתי להישמע רגוע ובטוח בעצמי, אבל עדיין הרגשתי איך הקול
שלי הולך ונסדק. "את הרי יודעת שנתחתן. אני נוסע בסך הכל
לחודש. את יודעת שאני מתכוון לחזור, ואת יודעת שאני אוהב
אותך".

  היא לא רצתה שאגע בה, ולכן קמה ונעמדה מולי. "אמרת לי
שנתחתן כשייגמר הסמסטר", הטיחה בי, "תסביר לי, איזה בן אדם
נורמלי יעזוב את כל מה שיש לו, ויטוס להתאבד באיזו סמטה
מחורבנת בצרפת?"

  "דבר ראשון, אני לא הולך למות", כאן כבר התחלתי לאבד את
הסבלנות. כשהיא רוצה, כל דבר נהיה דרמטי יותר. "דבר שני, זה
בסך הכל קורס נהיגה במכוניות מרוץ. אין שום דבר מסוכן בזה.
מהירות היא לא הגורם העיקרי לתאונות". שיננתי את המנטרה
הקבועה.

  העיניים שלה הביטו בי במבט רטוב. היא תמיד התביישה לבכות
מולי, אבל עכשיו דברים נראו לה ממשיים ומפחידים מדי. החבר שלה
טס לחודש, מי יודע מה יקרה לו, והיא צריכה לשבת בבית ולחכות.
לא רציתי לעשות את זה מגעיל. הרי אני  אוהב אותה לא פחות ממה
שהיא אוהבת אותי. "תיראי", אמרתי בשקט, "אני מבטיח לשמור על
עצמי, אבל את לא חייבת לחכות".

  "אל תעשה טובות, ואל תתקשר אליי יותר", היא הרימה את התיק
שלה מהריצפה, "מבחינתי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה! ואני לא
מתכוונת לחכות!".

  מהרגע שהכרתי אותה, לפני שנתיים, סיפרתי שאני מתכוון לעשות
את הקורס הזה. היא אף פעם לא האמינה שאני אגשים את החלום,
וכנראה בגלל האכזבה, הוציאה את הכעס על הכלים שבמטבח.

  טריקת הדלת שלה, כשיצאה בהפגנתיות מהדירה, גרמה לתמונה שעל
הקיר להתרסק ולפזר זכוכיות לכל עבר. היינו מחובקים באותה
תמונה. קמתי באדישות, והתחלתי לאסוף את השברים.

  הטיסה הייתה אמורה לצאת באחת בלילה. את הציוד שלחתי לביקורת
יום קודם, אבל אחרי הצהרים, כשארזתי את התיק הקטן, נזכרתי בעוד
כמה דברים שאני צריך לעשות לפני שאני טס.

  "ספיר?", קראתי לה מהצד השני של קו הטלפון.

  "למה התקשרת?", שאלה בתוקפנות. אנחנו לא ביחד כמעט חודשיים,
ואפילו שלום אני לא מקבל. מישהו אמר לי שהוא ראה אותה בטיילת,
ושהיא לא הייתה לבד.

  "רציתי להגיד לך שאני טס הלילה", אמרתי.

  "יופי. תהנה", הקול שלה היה חסר התלהבות. פעם היא אמרה לי
שהיא אוהבת אותי יותר מידי. עכשיו היא בטח כבר שונאת אותי יותר
מידי.

  "להתראות", נפרדתי ממנה. הלב שלי דפק.

  "גילי?", שמעתי אותה לוחשת.

  "כן?"

  "תשמור על עצמך?!", ספק ביקשה, ספק שאלה.

  "את יודעת שכן", הבטחתי לה, וחשבתי לעצמי אם היא תסכים לקבל
אותי בחזרה מתישהו.

  "טוב, ביי". שמעתי איך השפופרת מונחת על מקומה, ואז גם את
צליל התפוס שהעיר אותי מהזיכרונות. והם היו טובים. חבל שזה
נגמר. הכנסתי לכיס את חמשת-אלפים הדולר של הקורס, והתקשרתי
להזמין מונית לשדה.

  הדיילת עמדה בתחילתו של המסדרון והסבירה מה לעשות ואיך
במקרי חירום. 'את מי זה מעניין?', ציינתי לעצמי. עוד כמה ימים
אני קורע את המסלול בשלוש-מאות קמ"ש.

  הכיסא שלידי היה ריק, אז ברגע שאפשר היה לנתק את חגורת
הבטיחות, הנחתי את הרגליים עליו, ועצמתי עיניים. פתאום הרגשתי
יד מונחת על כתפי, ומישהי שאלה, "אתה לא חושב שזה קצת לא
מנומס?".

  "צודקת", חייכתי. היא הייתה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיים
שלי. חוץ מספיר, כמובן. "את לא דיילת", ציינתי כששמתי לב שהיא
לא לובשת מדים.

  "אבחנה דקה. קוראים לי ניצה", חייכה בחזרה. "אפשר לשבת,
נכון?", היא לא חיכתה לתשובה והתיישבה. ריח של בושם יוקרתי חדר
לאפי, וגרם לכמה נימים בגופי להתרחב. כבר חודשיים שלא הגבתי
כך, וזה היה שינוי מרענן, שגרם לי לחייך מתחת לשפם שאין לי.

  "מה?", שאלה כשראתה את החיוך שלי.

  "כלום", אמרתי, "אחלה בושם יש לך. מזכיר לי נשכחות".

  "כמו למשל?", ביד ימין משכה את המיני הכחול הקצר שלה לכיוון
הברכיים, להסתיר עוד מילימטר מהשוקיים השחומים שלה.

  "עזבי", התמקמתי היטב על המושב, כך שאוכל להציץ למחשוף שלה
בלי שייתפס לי הצוואר. "אני צריך להרגיש בר מזל הלילה?", שאלתי
בחוצפה.

   היא סיפרה לי שהיא אשת עסקים מצפון תל-אביב, שטסה לפאריז
להביא משלוח של תיקי עור, לרשת חנויות שבבעלותה. פעם
בחודש-חודשיים, היא עולה על קו נתב"ג-אורלי, וחוזרת אחרי
יומיים. אישה-ילדה בת 26, שהספיקה להתגרש אחרי שנה וחצי,
ומהכסף שהוציאה מבעלה פתחה חנות, ואחר-כך עוד אחת, ועכשיו יש
לה כבר סניפים בכל עיר גדולה.

   חיפשתי בה חסרונות, ולא הצלחתי למצוא. ביני לבין עצמי,
הערכתי שהיא משהו כמו מטר-שבעים ומעלה. השיער היה שחור פחם,
שנפל על הכתפיים ברישול מכוון. כל מבט שלה חדר לתוכי, וכל
תנועה שלה אמרה חושניות.

  'היא בטח משיגה כל גבר שהיא רוצה', אמרתי לעצמי, 'נראה עד
כמה היא מסוגלת להתאמץ", גיחכתי פנימה.

  "מה דעתך לנוח קצת?", שאלתי אחרי שעה של דיבורי סרק מסביב,
חוץ מאשר על הדבר האמיתי.

  "בכיף", חייכה. חשבתי שראיתי ניצוץ של אכזבה בעיניים שלה,
אבל היא הסיטה את ראשה ושאלה אם אני רוצה שהיא תלך, "כדי לא
להפריע לך", נימקה.

  "אל תלכי", אמרתי, "הריח שלך רק יגרום לי לישון טוב יותר".


   הגומות בלחיים שלה נעלמו. היא עצמה את עיניה והשעינה את
ראשה לאחור. כנראה שהרגישה שאני עדיין מסתכל עליה, ובלי לפקוח
את העיניים אמרה,  "רצית לנוח, לא?".

  לא השבתי לה, כדי לפגוע קצת בביטחון העצמי שלה, ונרדמתי.
   הרגשתי את הכתף שלי נלחצת, ובחצי עין ראיתי את ראשה מחפש
תנוחה טובה בקרבת הצוואר שלי. מי אני שאתנגד לנסיכת היופי הזו,
ובמיוחד כשהמחשוף שלה התרחב ואיפשר לי לתצפת בנוחות. הנחתי את
ידי על המותניים שלה. שיהיה לנו כמה שיותר נוח.

   כבר לא יכולתי להירדם, והצצתי על אירופה חולפת מתחתינו,
כשגם היד שלה נשלחה ומצאה את מקומה על הבטן שלי.

  "איפה אתה מתאכסן?", שאלה כשהתעוררנו והתחלנו להסתדר לקראת
הנחיתה.

  "האמת היא שאין לי עדיין מקום", שיקרתי.

  "תראה, אני במלון 'נפוליאון פלאזה', מה דעתך לבוא איתי? חבל
שתבזבז את הכסף, גם כך אתה ממשיך מחר לבורדו". צודקת. מה אני
אעשה עם המלון שהזמנתי? חככתי בדעתי, אבל תמורת לילה עם מיס
אוגוסט, בתקופת החורף, לא איכפת לי לשלם גם עבור פנסיון מלא.
הלכתי אחריה.

  הושטתי יד קדימה. היא הפנתה לרגע את מבטה והמשיכה לסרק את
שיערה מול המראה. עיניה מסתכלות על דמותי, הבולעת אותה
בתאווה.
ידה נשלחה לעבר מתג החשמל, וחשכה נפלה עלינו. "אולי תנסה לראות
אותי בעזרת הידיים?", לחשה לי לאחר זמן מה, כשלא הרגישה בי
מלטף אותה. "אני יודעת מה אתה רוצה. אני טועה?...".

  ידי נשלחה ללטף את מותניה, פי התקרב לעורפה. בקלות שיחררתי
מעליה את החולצה, והרגשתי איך הבטן החלקה שלה מגיבה למגעי.
סובבתי אותה אלי. לשוני ריפרפה באיזורים הרגישים של אוזניה.
ידיה לא נשארו אדישות וחלפו על חולצתי, מתירות בפראות את
הכפתורים. הרגשתי איך החזה שלה נצמד לשלי, ומיששתי את ירכיה
החטובות. פתאום שמתי לב שהיא בלי תחתונים. אלוהים אדירים!
אנחנו שש שעות ביחד, ורק עכשיו אני שם לב לדבר גורלי שכזה???.
פתאום הרגשתי משיכה לא מוסברת. לא לניצה, לספיר. לעזאזל! ס פ
י ר...

  משכתי את ידי והתנתקתי ממנה.

  "מה קרה?", שאלה בבהלה. היא בטח לא רגילה שמפסיקים אותה
באמצע.

  "מצטער. אני לא יכול...", גימגמתי והרגשתי מטופש. איך
יכולתי לעזוב בבית את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים? ובשביל
מה?

  הרמתי את המכנסיים, וסידרתי את החולצה. ניצה הדליקה את
האור, והסתכלה עליי במבט מוזר. היא לא הבינה אותי, והיא גם לא
תבין. אני לא מתכוון להסביר כלום.

  יצאתי מהחדר מזיע בטירוף. את הטלפון שחיפשתי מצאתי בדלפק
הקבלה. התקשרתי לתל-אביב. חמישה צילצולים ואין תשובה.

  "שלום. זו ספיר. אני לא בבית כרגע, אבל אשמח אם תשאירו
הודעה". חשבתי מהר. "חמודה, זה אני. אני מצטער על הכל... תני
לי לחזור אלייך...", שמתי לב שכל האנשים בלובי מסתכלים עליי.
שלוך ישראלי לבוש ברישול. "אני אוהב אותך כמו שבחיים לא
אהבתי... אני אשמור עלייך תמיד...", פתאום שמעתי שהשפופרת
הורמה.

  "גילי?", זו לא הייתה ספיר. "גילי, זו אופירה". מה לעזאזל
אימה שלה עושה אצלה בדירה?

  "גילי, הייתה תאונה... מישהו נסע בתוך העיר מאה-שלושים קמ"ש
ופגע בספיר...". לא הצלחתי להוציא מילה, כשהקול שלה נשבר. לא
הצלחתי לנשום והחלקתי לעבר הריצפה.

  "היא שוכבת במצב אנוש ב'איכילוב'", המשיכה אופירה, "היא לא
מזהה אף אחד".

  "אני חוזר לארץ", אמרתי. הלב שלי איים לקרוע את החזה.

  "מידי פעם היא ממלמלת את השם שלך. ניסיתי, אבל לא הצלחתי
למצוא אותך", נדמה היה שגם היא לא מצליחה להחזיק את עצמה,
ויכולתי להרגיש איך היא רועדת. או שזה היה אני.

  "אופירה", לחשתי, "תשמרי עליה... אני כבר מגיע". עוצמת
הרגשות שלי לספיר שברו עוד כמה שיאים. רציתי להגיד עוד משהו,
אבל אופירה קטעה אותי.

  "תמהר", אמרה, "הרופאים כבר מרימים ידיים...".

                                        -סוף?-