"אם יש ספק - אז אין ספק" צעק מפקד הצוות בעוד אנחנו מקיפים
את הרחבה. יומו הראשון של קורס טייס. נדמה לי שאני כבר מכיר כל
אבן, דרך ענני האבק שמעלות רגלינו, כשאני רץ ומקיף, חוזר על
פקודות ומזיע. אני דואג אף פעם לא להיות אחרון, שקוע בתוך
עצמי, סופר את הצעדים ומפחד מהמחשבות שמנסות לחדור אליי ואפילו
לרגע (מתי זה יגמר? ואולי אני אשבר?) ושוב מסתדרים בשלשות
ובזוית עין רואה את מיכאל מתנשף ומחייך כאילו הכל זו בדיחה אחת
גדולה ומשעשעת. המפקד צועק ואנחנו חדורי מוטיבציה רצים
ומתנשפים, עדיין לא יודעים מה מצפה לנו.
בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה חשבתי שזה עוד אחת מאמרות
השפר הצבאיות. אלה שמדוקלמות ע"י חייל ארצ-ישראלי מצוי ממשפחת
בעלי הדרגות. המורעלים למינהם: סמלים, רסר"ים או צעירים החולים
במחלת הסג"מת. "לכל שבת יש מוצאי שבת", "מה שלא הורג - מחשל",
"אין לא יכול - יש לא רוצה" ועוד אין ספור אימרות. מדקלמים
מבלי להבין את משמעות הדברים אם בכלל יש להם משמעות.
יומיים עברו ושוב חוזרת האמרה "אם יש ספק - אז אין ספק"
והפעם ספק פקודה ספק התרסה. אני מנסה לחשוב (האם אני יכול
לחשוב במצבי? כמה שעות ישנתי אתמול? האם היא היתה מאמינה לי לו
סיפרתי לה, האם אני הייתי מאמין לעצמי?) למה התכוון, שובר את
הראש אך לא מפסיק לרוץ. מחפש את חיוכו של מיכאל. במקום החיוך
אני מוצא פנים אדומות ממאמץ. רציניות. (גם אתה מנסה לפענח את
החידה או שהפסקת לחשוב יותר. מיכאל, תן עוד חיוך קטן, כפי שרק
אתה יודע לחייך. הפעם זה לא כדי לעודד אותי, עכשיו זה כדי לדעת
שאתה מחזיק מעמד). תמשיך לרוץ אני אומר לעצמי. עוד לא החלטתי
אם המחשבות הללו מטרידות אותי ומסיטות אותי מהמטרה או עוזרות
לי לעבור את הרגעים הקשים שסופם לא קרב.
לאחר מכן, כאשר זו התחילה להיות מנטרה השגורה מפי כל מפקדי
הצוות, חשבתי שאולי רק אני בעצם לא מבין. כולם כבר הפנימו ואני
עדיין מבולבל, מין הלם בקום מאוחר. זה לא הפסיק להטריד את
מחשבותיי.
אם יש ספק, אני מנסה לנתח באופן לוגי, הרי הוא ישנו, הוא קיים.
אולי לא באופן מוחשי אבל יש ספק. אז אין ספק? מה זאת אומרת? אם
יש אז אין?!
חוזר על המנטרה ומנסה להבין, לאתר ולזהות את הפואנטה. חוזר
לעצמי מספר פעמים ומתחיל לחשוש, אולי מי שלא יבין לא יוכל
לסיים את הקורס, בעצם בחינה שכזאת שמי שלא יבין - יודח, אולי
כל הריצות הללו זה רק להקשות על המחשבה, בעצם רוצים לוודא מי
יפענח את החידה? שקוף מידי! יש פה משהו. אולי זה במילה "ספק".
משהו כמו הפוך על הפוך. משהו שעוד לא הבנתי.
יום חמישי ארבע לפנות בוקר. בוקר טוב! (מתי בכלל הלכנו לישון?)
הדגל מתנופף במרכז הרחבה לקראת יום חדש שנספיק למצות אותו עוד
הרבה לפני שיתחיל. "אם יש ספק - אז אין ספק" והפעם בקול
פייסני, מסביר, מפרט את כללי המשחק (אם אתה רוצה להשתתף
במשחק...אז כדאי שתקשיב ורצוי גם להבין). משחקי מנהיגות, גיבוש
הצוות, חשיבה ויצירתיות וכל הזמן עניים בוחנות, מתלחשים בניהם
ורושמים ללא הרף בנייר הצבאי הצהוב.
מוצאי שבת, לבושי מדים, אחרי שבת קצרה, חוזרים לשגרה הכל כך
רחוקה ועם זאת, פתאום, כל כך מוכרת. עוברים בין דוכני האוכל
לטעום עוד קצת אזרחות לפני שיתחיל שוב, שבוע של פקודות, ריצות,
מבחנים ואמרות שפר. "בא לי פיצה " אומר מיכאל ובצעדים בוטחים
פונה הוא ותיקו הגדול לעבר הפיצריה. אני טרם החלטתי אם אני רעב
או סתם בא לי לאכול. פיצה אני לא רוצה. ממילא אני יישאר רעב
לאחר מכן, אולי איזה לאפה? פרגיות או שאוורמה? למרות שנראה לי
קצת כבד לשעה כזאת. אני ממשיך לצעוד והאפשרויות מתרחבות ככל
שאני ממשיך לפסוע בשדרת המזון. אוכל מכסיקני. נשמע מעניין.
שונה ומיוחד, אולי קצת יקר. אני חושב שאקח המבורגר, משהו
באנאלי לשם שינוי או באותו מחיר אפשר לקנות ארוחה תאילנדית
מלאה. עוף או בשר? שכחתי מה אני אוהב? אני חושב שאני תמיד
מתחרט אחרי שאני לוקח תאילנדי או סיני. אני לא כך אוהב רוטב
סויה. אולי בכל זאת פיצה. מיכאל נוגס בתאבון. אני שמח לראות
אותו שוב מחייך. אולי גלידה גדולה וזהו. אבל אחר כך בדיוק לפני
השינה אני יתחיל להיות רעב. אני חושב שאקח סנדויץ. או פסטרמה
או בולגרית, עוד לא החלטתי אני אוהב גם פסטרמה וגם בולגרית.
פסטרמה אני אוהב עם חרדל ללא מיונז. אמא שלי היתה הורגת אותי
אם תדע שקניתי סנדויץ. והיא צודקת בשביל מה לקנות אם אפשר
להכין בבית. אני יודע.. אני אשתה הפוך, אבל גדול.. עם קרואסון.
יש פה מאפיה. מה זה חדש? אולי אקח פיתה עם זעתר או סמבוסק. יש
גבינה ורוטב פסטו ויש תפוח אדמה. אולי אצטרף למיכאל לאכול פיצה
או שאצטרף למיכאל בלי לאכול פיצה. אני לא יודע. עוד לא החלטתי.
יום שני, כאילו אנחנו רצים כבר חודשים ובעצם רק שלשום הייתי
בבית (את רצית לדעת ואני לא כל כך ידעתי מה לספר לך. מה אנחנו
עושים כל היום? ואיך אני מרגיש? אני בניסיון מאולץ לחקות את
קולו הסמכותי של המפקד, פקדתי עלייך "אם יש ספק - אז אין ספק"
ושראיתי את ענייך הבוהות בי, הבנתי שלא אקבל תשובה מבלי להודות
שגם אני לא הבנתי כלום) ושב השגרה הזו. היום זיכיתי לטיפול
אישי (קח את עצמך בידיים, זה לא עונש, רק בודקים אותך. אל תראה
שקשה לך). רק אני והגריקן סובבים מבנה נטוש. עשרה קילו
מתנדנדים על גבי ואני נוטף מים או זיעה, רץ וצועק. מיכאל מביט
מהצד, חיוכו כבר אינו מעודד אותי. אני שומע את קולו של המפקד
גוער מעליי, חצאי משפטים, עוד משהו על הרצון והיכולת, על
הקשיים והמוטיבציה (אף פעם אך תוותר בגלל שקשה לך, אני משנן
לעצמי) ושוב "אם יש ספק - אז אין ספק". הפעם זה ברור. כמו אבן
שמונחת במעמקי אגם אך נראית כה קרובה מבעד למים הצלולים. זה
מופנה ישירות אליי נזרק לי בפרצוף ומחכה לתגובה.
הרבה אחרי שזה נגמר, שהיבלות כבר הגלידו ברגליים וסימני השפשוף
נעלמו, יושב עם חברים, שוברים אבטיח קר וצוחקים. כמה נהנתי
לספר לחברים על הטרטורים, החול, האבק, החום הנורא. כמה צחקנו
כאילו זה קרה בעולם אחר, למישהו אחר. צוחקים על עצמנו, על הצבא
בכלל. ואת שואלת אותי אם באמת רציתי להיות טייס. אני מתלבט,
אני חושב שהיה לי ספק, אני לא יודע. עוד לא החלטתי. |
