עוד יום ראשון, עוד שבוע מתחיל.
קמתי הבוקר ממש מוקדם, נכון, לא מוקדם כמו דייג או חייל
בטירונות, אבל בהחלט מוקדם.
כיביתי את השעון המעורר ובטבעיות שמימית חזרתי לחצי שעה נוספת
של שינה.
כמו שחשבתי, גם חצי השעה הנוספת הזו לא ממש עזרה לשחרר את
ההרגשה הזו שישבה שם בפנים.
ההרגשה העלובה הזו שהייתה שם גם בשבוע שעבר למשך יום אחד עלוב
ונעלמה.
היא חזרה ובגדול, שוב כואבת, שוב לא ברורה, שוב קשורה בחוטי
קסם לאותה הבחורה.
בשבוע שעבר כבר כמעט אמרתי נואש, "למה אני צריך את זה?" וחשבתי
על פתרונות בריחה.
כן, האפשרות לקחת את הרגליים שלי ולהעלם קסמה לי במיוחד,
ובעיקר מכיוון שידעתי שהיא תתמוך בזה ולא תטריד אותי עוד. זה
פעל פעם אחת וזה יפעל שוב.
הרי היא אמרה לי יותר מפעם אחת שהיא תאלץ לנתק את הקשר אם
הרגשות שלי ימשיכו. היא אמרה לי להעלים אותם וזהו.
אבל רגשות לא מוכנים להעלם בקלות כזו, אז בגלל שאני כזה יצירתי
החלטתי להחביא אותם, ואני יודע גם בדיוק איפה.
אז שמתי אותם בשקית, בכספת הקטנה מפלסטיק ובמגרת הגרביים
שבארון הגדול והלבן.
נשמע מאובטח, אבל לאאאאאאאא, לאחר מספר שבועות כבר הרגשתי את
הרגשות חוזרים.
המניאקים הקטנים קרעו את השקית, פענחו את הקוד של הכספת, פתחו
את המגרה והתגנבו החוצה מהארון.
ושוב הם פה, אבל עכשיו הם שונים לחלוטין, הם חייבים להיות
בשקט, הם חייבים להסתתר. אם היא תגלה שהם קיימים אז הכל
ייגמר.
אתם בטח שואלים את עצמכם, "למה, כשההזדמנות באה, אתה לא בורח?
זה כל כך פשוט!". אבל זה לא, אתם לא מבינים, אני בעצמי לא
מבין.
אני לא רוצה לברוח ואני לא רוצה להישאר במצב הזה. אבל אם אין
ברירה ואני צריך לבחור, אני אשאר.
אני אשאר כי "זה לא מושלם אבל זה שווה את זה", זו הדרך היחידה
שאני יכול לתאר את זה. כל מה שאני מפסיד זה את הכאבים החד
פעמיים האלו שבאים במקרה כשהיא מוצאת מישהו חדש.
הפעם זה מבחן קצת יותר מתקדם כי לא רק שהיא מצאה מישהו חדש,
טוב לה איתו, והיא אומרת עליו דברים טובים.
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם כל מיני דברים, אבל לא... זה לא
מה שאתם חושבים, וזה מה שמסבך כל כך את הסיפור הזה.
אני אסביר לכם הכל: יצאתי עם ג' לפני המון זמן, בתקופה שהיא
הייתה ספק ילדה ספק אישה. מההתחלה ידעתי שזה לא מתאים, היא אדם
של תכלס ואני של רגשות, היא של דהירה על נמרי בר, ואני אדם של
יגואר עם מזגן (כשיהיה לי כסף).
אבל זה נמשך,וזה הלך. היה לנו רק בילוי אחד - כשהיא הייתה
הולכת לבייבי-סיטר או יושבת בבית אני הייתי מצטרף, היינו
מדברים קצת ומתנשקים קצת ורואים הרבה סרטים ושומעים הרבה
מוזיקה. וברקע תמיד ריחף לו אותו ריח של שמפו מוכר.
לאחר חצי שנה ברוטו (שלושה חודשים מקסימום נטו) זה נגמר, היא
שאלה אותי "אם אני חושב שאנחנו מתאימים?". לא שזה שינה משהו,
אבל אמרתי לא. לא רק שאמרתי לא, ידעתי שלא. אבל זה לא שינה
כלום לעיניים שלי, הם הודיעו רשמית "עכשיו אנחנו פותחות את
הברזים!, ושום דבר שתגיד, תעשה או תחשוב לא יזיז אותנו
מעמדתנו!". ביקשתי, התחננתי, עצמתי אותם, אבל זה לא שינה כלום
- הם בשלהן, בוכות, בוכות, יותר שעות מכפי שאני יכול לספור.
לאחר שהן התעייפו, ניצלתי את ההזדמנות ודיברתי איתה שוב. אמרתי
לה שאני רוצה שנישאר ידידים, היא הסכימה, היא הרי אדם של תכלס
וחוץ מזה העיניים שלה הרבה יותר ממושמעות (האמת היא שזה לא
קשור לעיניים, אצלה הבוס באמצע החזה לא בדיוק מרגיש כמו הבוס
אצלי, אז העניינים הרבה יותר פשוטים).
זה החזיק בדיוק חודש, ואח"כ נפרדו דרכינו.
החזקתי מעמד והיו לי עוד הרבה חברות מאז. ד', חבר שלי, אומר
שהיו לפחות מליארד בנות, אבל אני חולק על הקביעה.
ואז עברה שנה, עברו שנתיים ובלי שום קשר החלטתי להשתתף בסמינר,
לא בדיוק משהו בסגנון "אנחנו אוהבים אותך..." (השלימו את החסר)
אבל לא רחוק משם.
בקיצור, ובלי להיכנס לפרטים מיותרים, החלטתי שם החלטה לחדש
איתה את הקשר. ירדתי למטה, לחדר הטלפונים והחלטתי להתקשר אליה.
לא זכרתי את המספר, אבל מזל שהיה רשום לי בטלפון הסלולרי.
התחלתי לחייג את המספר, ספרה אחת, ואז עוד אחת, ופתאום כל
המספר כבר היה בחוץ. הטלפון התחיל לצלצל והיא ענתה. מה שהדהים
אותי יותר מכל, זה שהיא זיהתה אותי ישר. אמרתי שלום (או משהו
בסגנון), הייתה בדיוק חצי שניה של שקט ואז היא אמרה "רון...".
"כן, זה אני" אמרתי ומשם זרמנו לעבר פגישה.
הפגישה הייתה מדהימה, היא השתנתה לחלוטין, היא לא ילדה ולא
נערה, היא פשוט אישה. זה לא אומר שהקיבוצניק התעורר (והמבין
יבין), אבל הבוס שוב התחיל לחתום על מסמכים: "אישורי דמעות",
"צו צמצום מזון" ועוד כל מיני מסמכים שיכינו את הגוף למצב "צפה
פגיעה רגשית".
זה נמשך ונמשך ומאוד נהניתי. אבל התחלתי לפתח ציפיות. תדעו לכם
שלפתח ציפיות זה דבר נורא. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וזה
לעולם לא מאכזב.
יום אחד החלטתי להתוודות. הכנתי הכל, קניתי לה מתנה לחגים,
נרות (היא אוהבת נרות) והכנתי לה דיסק. לא סתם דיסק, דיסק עם
כל השירים שזכרתי שהיא אוהבת. אבל זה לא הכל, בין השירים היו
קטעי דיבור בקולי הענוג (ממש לא, אני נשמע כמו אלמר פאד כשאני
מוקלט) שהתאימו לשירים. והכל כדי להבהיר לה שאני אוהב אותה.
אבל מה שלא ידעתי, זה שהיא כבר יודעת טוב מאוד שאני אוהב אותה.
אבל זה לא משנה כלום, יחד לא נהיה.
אז נכנסתי לדיכאון. שלושה ימים בכיתי (מזל שרק זה), ואז זה
עבר. כמו שהוא הופיע, כך הוא עבר. כנראה הבוס חטף איזו סטירת
לחי מעוררת והתחיל להזיז עניינים.
ומאז אותה נקודה ועד היום הכל היה מדהים. אתם לא תאמינו, אבל
מה שהיא נתנה לי ומה שאני נתתי לה בתקופה הזו לא משתווה לשום
דבר אחר שאי פעם הכרתי.
וזו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה להתנתק. זה קשה לפעמים אבל בשאר
הזמן זה מדהים.
אנחנו שומעים מוזיקה יחד, רואים סרטים. צוחקים, קצת רבים
ומסתובבים יחד. אני יכול לדבר איתה על הכל, ותמיד, אבל תמיד
אני יודע שאקבל תגובה כנה. אולי בוטה, אולי כואבת, אולי תומכת,
אבל תמיד כנה.
ועכשיו, וזו בעצם הסיבה שהתחלתי לכתוב את זה. היא התחילה לצאת
עם מישהו חדש.
זה לא משנה כלום בקשר שלנו, ואני באמת לא רוצה ממנה משהו מעבר
למה שיש לנו היום. יותר נכון, המוח לא רוצה, אבל הבוס,
השמן האדום הזה שיושב באמצע החזה, לו יש מחשבות אחרות. והוא לא
מוכן לספר לי מה הן.
הוא פשוט ימשיך לכתוב צווים ומסמכים, לסבך לי את החיים ולתת לי
לחיות במצב של "זה לא מושלם אבל זה שווה את זה",