עכשיו הגענו סוף סוף לעניין היפניות. אותן נשים קסומות
שמתהלכות ברחובות לבושות בקימונו ססגוני ורגליהן נתונות בסד של
כפכפי אצבע לא נוחים, זכר לרגליהן הקשורות פעם. אמנם הנשים
היפניות כבר אינן נחותות דרגה כמו פעם, אבל עדיין הן כלי
לשירותם של הגברים העובדים לפרנסת המשפחה. הנשים הנשואות ביפן
שיש להן ילדים מקומן בבית. גם אם למדו באוניברסיטאות היוקרתיות
ביותר והן בעלות מקצוע מבוקש. לאחר הולדת ילדן הראשון הן
זונחות את כל מאווייהן האישיים ומתמסרות לבית ולמשפחה. הרי
הגברים עובדים מהנץ החמה ועד צאת הלבנה, ואחר-כך נאלצים לבלות
את זמנם החופשי בבארים עם עמיתיהם לעבודה, כדי לחזור מאוחר
בלילה שיכורים קלות ולפעמים אף תשושים אל חיק נשותיהן המסורות.
כדי להעסיק את עצמן, שהרי חברת הילדים הרכים אינה מספקת להן
גירוי אינטלקטואלי, הן יוצרות לעצמן קבוצות תמיכה עם נשים
כמוהן, אמהות לילדים רכים שדרות בשכנות. יחד הן הולכות לגן
השעשועים השכונתי, לכול-בו השכונתי, לבית הילדים שברובע, המספק
לילדים מקום משחק ושעשוע בימי החורף הקרים או בימי הקיץ
הגשומים. בצוותא הן חוגגות לילדים ימי הולדת ובצוותא הן סועדות
מדי פעם באחת המסעדות השכונתיות. הן משוחחות ביניהן על ענייני
גידול ילדים - לאיזה גן ילדים יוקרתי כדאי לשלוח את הצאצא
המבטיח (כדי שאחרי שיעמוד בבחינות הקבלה של הגן וילמד בו ימשיך
ממנו הלאה לאוניברסיטה היוקרתית לבסוף), היכן לקנות בגדים
אופנתיים במבצע, מה לבשל למשפחה לסוף השבוע (המועד היחידי בו
הבעל סועד עם משפחתו), לאן ביפן כדאי לטייל ב-Golden Week
(שבוע החגים היפניים באפריל) ועוד נושאים שברומו של עולם...
ילדיהן הרכים יקרים להן יותר מכל דבר בעולם והן מוכנות לוותר
עבורם על קריירה מקצועית והתקדמות אישית בלי ניד עפעף.
אותן נשים משכילות ונעימות שיחה ארחו לי לחברה בעת שהותי ביפן.
כאשר הבאתי את בתי לגן השעשועים והפקדתי אותה בארגז החול
למשחק, פנו אלי באדיבות רבה, הציגו את עצמן ושאלו אותי מאין
אנחנו ולכמה זמן באנו ליפן. לאחר שהתנצלתי על מראה ילדתי הרכה
המכוסה כולה בחול, וכיסיה ונעליה מלאים בחול, ענו לי שהמשחק
בחול חשוב להתפתחות הילד. מה שפסיכולוגים מערביים גילו הרבה
מאוחר יותר, עובר בתרבות היפנית מאם לבת: תני לילדך להתפלש
ולשחק בארגז החול אם את רוצה שגדל להיות ילד מפותח ומרוצה.

באשר לתזונת הילד הן נוהגות בילדים הרכים כמו שהן נוהגות
בעצמן. מאכילות אותם ברגע שהם אוכלים מזון מוצק בדגים, אורז
וירקות ומשתדלות למנוע מהם אוכל מערבי עתיר כולסטרול וסוכר.
מדהים היה לראות ילדי בית-ספר רכים יוצאים להפסקה עם קופסת
ארוחת צהרים שמכילה סושי, אורז וירקות, במקום סדוויצ'ים עם
ממרח שוקולד או חמאת בוטנים כמו במערב. ולעניין המקלות, אמנם
עד סוף שהותי ביפן לא התרגלתי אליהם למרות שגיל, בעלי ואדוני,
טען בתוקף שהם נוחים יותר מסכו"ם מערבי וזה רק עניין של טכניקה
שצריך ללמוד, שמחתי לראות את ילדתי הרכה במסעדות פוערת פה כמו
גוזל כשאביה מאכיל אותה בנתחי דג וכדורי אורז במקלות האכילה.
עבורי תמיד ביקשנו מזלג ולעיתים קרובות במקומות הכפריים יותר,
כשלא ידעו במה מדובר קיבלנו כלי אוכל מוזר בעל שתי שיניים,
המשמש כנראה לבישול במטבח.
למדנו ביפו דבר חשוב: לאכול פחות וללכת ברגל יותר, במיוחד לטפס
במדרגות לכל מקום, שהרי תחנות הרכבת התחתית היו לרוב ללא
מדרגות נעות או מעליות. בביקורינו הרבים במקדשים היפים בעיירות
הרריות ברחבי יפן, התרגלנו ללכת ברגל ולטפס במדרגות אין ספור
עד למקדש. אתה מגיע בסוף המסע מתנשף למקום של שלווה גדולה
ואווירת קדושה. נראה שאף היפנים הקשישים נוהגים כך וזו סגולה
לאריכות ימים.

כשחזרנו לחיק "הציביליזציה" בארץ השתוממנו מאד על כך שאמהות
מסיעות תינוקות בעגלות. בטוקיו האמהות נושאות את ילדיהן על
הגב, לפעמים אפילו ללא מנשא כששתי ידיהן אוחזות מאחורי גבן
בעכוזו של התינוק. השתוממנו גם שברחובות אין המוני אנשים בכל
שעה משעות היום, ושיש בהם מקום למעבר עגלת תינוק רחבה.
(המשך יבוא)