האהבה היא עיוורת, וסופה טראגי. הגיבור בעלילה מתאהב, ואינו
מסוגל להפסיק לאהוב את הדמות ללא שום סיבה הגיונית שבעולם, גם
אם יש מגוון של סיבות כאלו, רק שככל שהוא מבין יותר ויותר עד
כמה הדמות הנאהבת איננה מעוניינת בקשר איתו ומנסה לומר לו זאת
בעדינות כדי לא לפגוע ישירות, הגיבור איננו מבין, והאהבה מצדו
ממשיכה להתחזק ולגבור. גיבור הסיפור מיידע את הדמות הנאהבת
במתרחש בליבו, והדמות מאשרת באופן מוחלט את אי רצונה לקשר
רומנטי, אך מבליטה ומדגישה את הרצון לקשר ידידותי חזק ואוהב,
כפי שהיה עד כה ואף יותר. הגיבור מקבל את העקרונות, ומנסה
להמעיט את אהבתו הרומנטית. ללא הצלחה.
המתח גובר. מחלוקות קטנות ומשפיעות מתחילות לצוץ בין שיחה
לשיחה, מבטאות את רצונו של האחד לשמור על קשר חם ואוהב עם
האחר, שקיים וכעת נותר בשלמותו. המתאהב הטראגי אינו מודע
למעשיו, וממשיך לדחוף במובנים מסויימים לקשר הרומנטי המבוקש
והרצוי מצדו, וכאשר לא נענה בחיוב כבקשתו, מתבשר בעלבון כואב
שיוצר קמצוצי זעם ושנאה, מהסוג שלא ימומש לרעה לעולם. לעולם.
האהבה מתחזקת, הגיבור קושר קשר תלותי בדמות, ועם זאת הקונפליקט
מתמשך בין הגיבור והדמות, שנשמר בצד רוב הזמן, אך מתפרץ ברגעי
חולשה.

המאוהב הטראגי ממשיך לפעול בתת מודע על פי אופיו הייחודי
והרגיש, כנראה, ולמעשה גם על פי גורלו האישי שנקבע זה מכבר.
הגיבור, שרצה בסה"כ אהבה, ורק אהבה, הוא זה שמביא על עצמו את
סופו הטראגי, גם אם לא (והרי ברור שלא) רצה בתחילה להגיע
לתוצאות כואבות ומעציבות אלו, הפסקת הקשר הידידותי-נטו האוהב
והחם. מצד אחד בלבד.

נכתב בלילה של בדידות ושל מחשבות רבות, בו שלט הרצון למצוא
תשובות.

מוקדש לך.