אי שם, בשום מקום, נמצאת אף אחת, ומחכה. לא נרדמת. מדליקה את
הרדיו, יוצרת שום-קשר עם סתם תחנה שתמיד מכוון עליה הרדיו כי
זה מה שיש. שאין. פותחת תריס, רשת, חלון, מתיישבת עליו. בין
שמיים שותקים לקוטג'ים, מפס יצור של קופסאות גבינה עם קצת ירק
"ברוש לימוני" או לחליפין "סולניום" סולני, מוקפת בשום שלווה
ובשום איכות חיים לגידול הילדים. גבוה מקופסאות קוטג' אחרות,
יושבת שם על האף חלון ההוא. מחפשת אור דלוק באף חלונות אחרים,
אולי אף אחדים אחרים עליהם. ואין שמה שום כלום. שום כוכבים
נכבים בשמיים, ואף אחת יורדת מהחלון, כי נמאס. מכבה את הרדיו -
גם נמאס.

הולכת בחדר ושום-מדברת איתה, ושום, שום מילה לא נשמעת. רק ההד
של זוית פי הנפתחת נשמע. אם אחזור לחלון ואצעק, לא תהיה תשובה.
אז באמת יהיה הד.  מתקתקת כאן בדממה, במקום לדבר.

אין לי עם מי לדבר.